היסטוריה של אנשים
הדרך לעין-דור
בתחילת המאה העשרים הסבה אירופה לשולחן משחק הפוקר האנושי, במחשבה שהיא אוחזת בידה סט קלפים מושלם. פרוץ מלחמת העולם הראשונה תפס את האנושות המערבית בעודה זחוחה ומדושנת, טרף את הקלפים ושבר את השולחן. יסודות הבטון של הקדמה התערערו, ואימת חוסר ודאות נפלה על כל אשר נתפש
אותלו פוליטי
הצגת המחזה אותלו עמדה להתחיל. 1,200 המושבים בתאטרון סנט. ג'יימס שבלונדון היו תפוסים על ידי מיטב הישבנים של העילית הבריטית. את המחזה ביים הבמאי האמריקאי אורסון וולס, והוא גם משחק את התפקיד הראשי. החזרות היו מייגעות, ווולס, שנודע כאיש קשה עוד לפני תחילת העבודה על המחזה, התעלה על עצמו במהלך החודשים שקדמו לעלייתו והתנהג כאדם בלתי נסבל בעליל.
סמים ומלחמה
שבועיים לתוך המתקפה על ארצות השפלה, דהר על האופנוע שלו רב"ט בוב האדנט, שליח ממפקדת חטיבה 48 הבריטית, לאורך דרך חשופה באזור סן-אומר בצפונה של צרפת.
כשווינסטון בכה
ביום שבת 26 למרץ 1921, בבית העלמין הצבאי הבריטי על הר הצופים, ניהל הבישוף האנגליקני רני מקקאין טקס זיכרון לחללי האימפריה. הבישוף, גבר בריטי בן 51, שמר על פנים קפואות ונעדרות התרגשות, כיאה לגבר ויקטוריאני בוגר בית הספר הפרטי והמכובד הארו. שאר המכובדים, הקצינים והחיילים עמדו גם הם קפואים ומצמצו בשמש הירושלמית שהפתיעה אחרי שבוע של גשמים של אדר ב'. רק גבר אחד, בוגר הארו גם הוא, צעיר מהבישוף בארבע שנים, עמד וייבב בבכי.
לעצור את החרא הזה
סטיבן פומרוי זעם. כמה ימים לפני כן הוא ישב לצד אחיו תאומו לי, במושב האחורי ברכבו של חבר שנסע ברחובות דנבר, קולורדו. כשעצרו לרגע, ניגש אל הרכב פיליפ טרוחיו, בן חמש עשרה, שלף אקדח וירה. הכדור, שכלל לא יועד לאיש מהם, חדר לראשו של לי. סטיבן אחז בידיו את אחיו התאום כשהבהובי החיים האחרונים עזבו את לי פומרוי, רק בן 16.
בנוי לזה
לא כל אחד בנוי לזה.אדי נולד בשכונה קשה בדטרויט, בן להורים שהיגרו מפולין כדי לתת לאדי הצעיר סיכוי טוב יותר בחיים, בתי ספר טובים יותר, פרנסה מכובדת.אבל אדי עזב את בית הספר, ובגיל 12 צץ שמו בפעם הראשונה בניירות הרשמיים, נער בן 12 שנעצר באשמת גניבה.
פייק ניוז?
ילד, ואלה
אלק במחוז קלייטון שבאיווה לא הייתה ממש עיירה, לפחות לא ביולי 1889. אז אלק הייתה כמה עשרות בתים, מפוזרים במרחקים שנעו בין קילומטר לעשרה קילומטרים האחד מהשני. קשה לדמיין מקום שליו יותר מאלק ב17 ביולי 1889, רובצת בענני טל וערפל של שעת לפנות בוקר.
והילדים קמו
בבוקר יום שני, ה26 בפברואר 1923, הוציא תושב ארץ ישראל מכיסו מטבע בן גרוש, ורכש עותק של עיתון הארץ. העמוד הראשון הוקדש כולו לפרסומות. ספרים חדשים שיצאו, מוצרים בהזדמנות ובשורה משמחת על שמחת נישואיהם של חוה סולומון ואריה אפשתיין שתתקיים יומיים לאחר מכן בפתח תקווה, "כל הקרובים, ידידים ומכרים מוזמנים בזה לבוא".
פעמיים
מישהו ירה באנדרו תומס.בנובמבר 1944 נמצאה גופתו של תומס, רוקח פופולארי מהעיירה מרטינוויל, לואיזיאנה, כשהוא ירוי למוות בביתו.לאחר כתשעה חודשים נעצר בפורט ארתור ווילי פרנסס, בחור שחור בן חמש-עשרה, באשמה שהיה סייען של סוחר סמים.
קולות
השבוע לפני 66 שנים ארז בחור בן שמונה עשרה תיק קטן, נשק לאמו ואביו והתגייס לצבא. מלחמת קוריאה פרצה כמה ימים לפני כן, והשילוב בין פטריוטיות וסיכוי לצאת משדות הכותנה בארקנסו דחפו את ג'ון להתנדב לשירות צבאי.
למילה יוביצ'יץ' הייתה עבודה טובה בסך הכל. עוד לפני שמלאו לו שלושים כבר מונה למנהל הכללי של שדה התעופה בסראייבו, בירתה של אחת הרפובליקות ביוגוסלביה ויעד תיירות נחשק. שבע שנים לאחר מכן, במאי 1992, נדמה שזו העבודה הגרועה בעולם.
מיטה לצד מיטה, שורה ליד שורה, בתוך עשרות מיטות באולם רחב ולבן במחלקת הילדים של בית החולים המרכזי של טורונטו שכב העתיד וגסס. מחלקות דומות היו בכל בית חולים ברחבי העולם, אולמות עצומים בהם שכבו מאות אלפי ילדים חולי סוכרת במצב של שנת קומה מלאכית, ולידם בני משפחה שהמתינו לסוף הבלתי נמנע.
בית הקברות הלאומי ארלינגטון הוא מקום מפעים.במרחביו העצומים קבורים חלליה של האומה האמריקאית, מימי מלחמת העצמאות ועד לימינו, מהנשיא קנדי ועד למוזיקאי גלן מילר. בית העלמין שוכן בשטח שהיה אחוזתו של רוברט אי. לי, מפקד צבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית. מביתו של לי, שנמצא בשטח בית העלמין, ניתן לראות היטב את אנדרטת לינקולן, שניצבת במרחק של שני קילומטרים מהבית. בדרך סמלית כל כך, שוכן ביתו של הגנרל הבוגד במרחק ראייה ממקום הנצחתו של הנשיא שראה בו אויב. בבית העלמין טמונים גנרלים, טוראים, גיבורים ואומללים, לוחמים משני צדי מלחמת האזרחים, וחיילים אמריקאים ממלחמת העולם השנייה. כולם נחים זה לצד זה יחד עם קצין וואפן אס אס אחד, שנקבר באדמה העצובה הזו ב2003.
בשעה 2 לפנות בוקר הדלת נפתחה בבעיטה. אפלת הלילה נקרעה באלומות הפנסים שאחזו בידיהם השריף וויליאם אנדרו והשוטרים, כשעברו בין החדרים, עד שנעצרו בפתח חדר השינה. במיטה שכב גבר בלונדיני צעיר ומצמץ בעיניו מפני האור המבהיק, מבין לאט שאינו ישן עוד. שריף אנדרו פנה אל הגבר, ושאל אותו מי היא זו ששוכבת לצדו. מילדרד לאבינג הביטה ישירות בפנס בעיניה השחורות וענתה "אני אשתו".
אם כבר מלחמה, אז לפחות להיות בצד המנצח. במקרה של מלחמה כוללת, לעתים קשה לזהות בין הצדדים היריבים את הצד המנצח, ולכן כדאי להסיט את המבט הלאה מהם, ולזהות את האיש עם הסיגר שעומד ומחייך חיוך של רווח מובטח. הרי גם אם שני צדדים פוליטיים נאבקים זה בזה, מקיזים את דמם ודמו של היריב בלחימה והרס, הם חייבים ללבוש בגדים כלשהם, לצעוד על גבי סוליות כלשהן, לירות זה על זה ובטח ובטח לאכול משהו. היחיד שתמיד ירוויח ממלחמה יהיה הסוחר, הספק, הקבלן או התעשיין.
הרבה חיים
מאחורי הדלפק ישב אדם מבוגר, עוד חודשיים ימלאו לו 70. כבר שנה שסטנלי קליפורד וויימן עבד כפקיד לילה במוטל דונוודי ביונקרס, ניו יורק, עבודה שקטה ופשוטה, איש לא נכנס, איש לא מפריע, המון זמן לשבת ולחשוב.
אלטון ומלארקי
טוראי אלטון מור היה בנו של בעל מסבאה מקאסטר, ויומינג. הוא היה גבר מגודל ומחוספס, מעין ג'ון ויין במדי צנחן. הוא נישא מעט לאחר שהתנדב ומכתב שבישר על הולדת בנו הגיע שבועיים לפני יום הפלישה לנורמנדי. שלושה ימים אחרי שצנח בנורמנדי הוא פשפש בתרמילו והיה מודאג.
ווינסטון, אדולף ופוצי
קשה לראות את הקרקע כשטסים בלילה, בעיקר כשטסים בגובה רב. ארנסט "פוצי" האנפשטנגל ישב לבדו במטוס מטען ריק, מחבק את המצנח הישן בידיו, רועד מפחד וקור.
ד"ר להיסטוריה בן 50, מוציא לאור מוערך ופסנתרן מוכשר הוא לא הטיפוס שימצא את עצמו במטוס מטען עם מצנח ביד, ובכל זאת, הוראותיו של הפיהרר היו ברורות, ועם הפיהרר לא מתווכחים.
"חייתי הרבה חיים"
מאחורי הדלפק ישב אדם מבוגר, עוד חודשיים ימלאו לו 70.
כבר שנה שסטנלי קליפורד וויימן עבד כפקיד לילה במוטל דונוודי ביונקרס, ניו יורק, עבודה שקטה ופשוטה, איש לא נכנס, איש לא מפריע, המון זמן לשבת ולחשוב. הוא מעולם לא רצה להיות פקיד בבית מלון, החלומות שלו היו גדולים בהרבה, אבל עכשיו, שתיים וחצי לפנות בוקר ב27 אוגוסט 1960, היה לו המון זמן לשבת ולחשוב, לפחות עד ששני הגברים נכנסו למוטל.
חיים, במדבר
השמועות אמרו שבמדבר יש עבודה. עבודה קשה, בתנאים איומים, אבל עבודה בטוחה. בתהום המשבר הכלכלי העמוק של השפל הגדול שסחף את ארצות הברית, עבודה בטוחה הייתה מצרך נדיר. עבור פטריק טירני זו הייתה קרן אור. לכן, באוגוסט 1932 ארז פטריק את מטלטליו ויצא אל המדבר.
"אל תתאבלי עלי"
ב1916 ווינסטון צ'רצ'יל היה גמור.
הניסיון הנועז שלו לאגף את גרמניה ממזרח ולהבקיע אל קונסטנטינופול דרך הדרדנלים היה נועז מדי, ונכשל.
הוא איבד את משרתו כלורד הראשון של הימייה, והואשם בפיאסקו שטוף הדם של מערכת גליפולי. לא נותר לו אלא להתפטר ולחזור לביתו ולמשפחתו, כגבר עם עתיד מזהיר מאחוריו.
אבחר במוות
שלא כמו ספרות, העדות ההיסטורית אינה מושלמת, יש בה חורים, סדקים, כתמים וחללים. גם בסיפור של טילמן איזנהאובט יש חורים כאלו, צללי שכחה, כתמי זמן וגיל. מבעד ערפל בן 455 שנים הוא נדמה לאור רחוק, מנצנץ ונעלם, מבליח ונמוג.
"כל דבר שארצה"
במבט ראשון קשה להבין מה רואים בתמונה.
הכל התחיל ב1937. היא חזתה אז במופע אווירובטיקה בהוואנה, קובה. אחד הטייסים איבד שליטה על מטוסו והתרסק מול עיניה
סידני כהן בהחלט הגיע רחוק. הוא עשה דרך ארוכה מילדות לא פשוטה כיתום עני במשכנות העוני של צפון לונדון, ועד למעמדו כטייס בחיל האוויר המלכותי. כעת, 26 באוגוסט 1946 הטיס סידני את מטוסו בפעם האחרונה, בטיסת פרידה מהמלחמה והצבא, בדרכו ללונדון לקבל את מסמכי השחרור הרשמיים שלו. מי יודע אילו חיים ממתינים לו כאזרח, אחרי הכל הוא גיבור מלחמה, אלילה של הקהילה היהודית בבריטניה, ומלך.
וינה, 1913
באותה השנה וינה געשה. עיר הבירה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, מקום מושבו של הקיסר פרנץ יוזף, כמו ידעה מה צופן העתיד עבורה בשנה הבאה, השנה בה ייהפך עולם הישן על ראשו. אבל עתה, ב1913, הייתה עיר הבירה של האימפריה מרכזה של רשת קורי עכביש שניסתה בכבלים דקים ושבירים לאחוז לאומים ועמים שונים יחד, למראית עין של אחדות. ככזו, נאספו ונדבקו-נלכדו עליה כל פרפרי הרעיונות, זבובי הגות משולהבים.
חובה וכבוד
יום הפלישה התקרב. היום המכריע במלחמה, היום בו בעלות הברית יטו את הכף, ויחלו בשחרור האיטי של אירופה, לאחר ששמיכת הקרב האפורה של הוורמאכט כיסתה את רובה במעטה של פחד וטרור במשך כמעט חמש שנים.
עבור מיליוני חיילים צעירים זו תהיה הפעם הראשונה בה יהיו תחת אש, המפגש הראשון עם המוות והפחד, טבילה בדם ועופרת לדת המלחמה.
עבור קצינים מבוגרים יותר, אלו שלחמו על אדמת אירופה לפני שלושים שנים במלחמת העולם הקודמת, זו תהיה תזכורת מכאיבה, מברק עצוב מן העבר שניסו לשכוח.
"לכן אני מתגייס"
המגייסים לא תלו תקוות גדולות בירושלים.
מתנדבים מבין צעירי תל אביב והמושבות? זה דבר אחד, נוער ציוני בריא וחופשי, מן הסתם ישמע לקול הקורא ויתגייס לגדוד העברי במסגרת הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה. אבל הירושלמים? האברכים הרכים והישוב הישן המסואב מכספי החלוקה? זה דבר אחר לגמרי.
בייביסיטר
דון הורניג היה מבריק, וצעיר. כל כך מבריק שהוא קיבל את הדוקטורט שלו בפיזיקה מהארוורד ב1943, כשהיה בן 23. באותה שנה הוא גם התחתן, קנה בית, ומצא עבודה נהדרת כחוקר במעבדה יוקרתית.
רגע, לנצח
זה יכול לקרות לנו ביום רגיל, שטוף שמש או גשום, בערב פברואר קפוא או צהרי תמוז לוהטים. זה יכול לקרות בחוץ או בחדר סגור, זה יכול לקרות בכל רגע שהוא. בלי הכנות ובלי אזהרה, ממכונית חולפת או מרדיו שנותר דולק יעלו כמה צלילים משיר שהכרת פעם, וזיכרון מתוק או כואב יכה בך בכל הכח.
לחזור לבמה
כל מה שאדווין רצה זה להיות שחקן. מהרגע שעמד לראשונה על במה מקצועית, בבוסטון בגיל 16, ידע ששם הוא רוצה להיות. הקולות, התאורה, ריח התפאורה וזיעת השחקנים, כל אלו סחררו את אדווין בות' הצעיר, ממלאים את ראשו בדמיונות על תפקידים, תשואות ותהילה.
לחיות, לאהוב
אחרי שנתיים במהלכן הסתובב אנסתזיוס רוזנשטנגל עם כת נזירים מתנבאים ברחבי סקסוניה, הוא החל לחוות הזיות בהן כל נחל קטן נראה לו כמו ימה עצומה, כזו שאינה ניתנת לצליחה. עכשיו, אחרי שנתיים של חיי קדושה וסגפנות, התגייס הנער העני, יתום מאב, לגדוד הרובאים של האנובר, לשירות צבאי תחת קולונל שטאלמייסטר.
מכתב
המכתבים הגיעו פעם בשבוע, לפעמים יותר, לרוב פחות. אבל עבור מרי דיוסברי היו מכתבים אלו עששיות שהאירו מעט את האפילה הסמיכה של המלחמה הגדולה, המלחמה שבלעה את בנה ג'ון. ג'ון דיוסברי הקפיד לכתוב הביתה בכל הזדמנות שהייתה לו. הוא שלח מכתבים עצובים ומכתבים שמחים, גלויות מצוירות ומילים על גבן של תמונות, תמיד פותח במילים "אמא היקרה".
המערה, שלו
הן היו צעירות ויפות, ובעיקר חסרות מעש. בסתיו של 1940 הסתובבו ברחובות הכפר מונטיניאק שבצרפת פליטים טרוטי עיניים מחבל לוריין שסופח לגרמניה הנאצית. בין מאות הפליטים שנסו לאזור "צרפת החופשית" של משטר וישי, היו גם נערות צעירות ונאות.
המרגל שאהב
ווייטס הוא מועדון הג'נטלמנים הוותיק והאקסקלוסיבי ביותר בלונדון, מייצג בגאון שמרנות, גבריות וכסף מאז 1693. ערב אחד במהלך 1947 ישב שחקן הקולנוע דאגלס פיירבנקס ג'וניור במועדון לצד חבר ותינה את צרותיו מעל לכוס קוניאק.
"תודה חבר סטאלין"
אזרחי ברית המועצות ידעו הרבה דברים על המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, יוסיף סטאלין. הם ידעו שהוא אביר המדעים, מצביא נפלא, פטרון הספרות, הציור והתאטרון, הם ידעו זה מכבר שהוא התגלמות הרעיון המרקסיסטי בבשר ושהוא ממשיכו ומייצגו של לנין על פני האדמה. אבל ב29 ביוני 1936 הם גילו דבר חדש אודות המנהיג.
משורר מקורי
ד"ר תומס פריי היה אדם אמיד ונחשב לבעל מח מבריק וחד במיוחד. בקיץ של 1770 פריי היה חוקר מוערך ונשיא קולג' ג'ורג' הקדוש באוקספורד, וכעת עשה דרכו ללונדון כדי לפגוש אדם מבריק לא פחות בשם תומס צ'טרטון. ד"ר פריי לא ידע אם צ'טרטון הוא חוקר מבריק, משורר ייחודי או גם וגם, אבל הד"ר המכובד היה נחוש בדעתו לפרוש את חסותו על צ'טרטון, להיות לו לפטרון ולדאוג לכל מחסורו.
לפני שהכל
עולה באש
מספר ימים לאחר שגרמניה הודיעה שהיא שוקלת לארח את התערוכה העולמית של 1900, קפצה צרפת והכריזה שהתערוכה העולמית הראשונה של המאה העשרים תתקיים בבירת העולם, פנינת הקדמה ונסיכת העינוגים, עיר האורות לגדות הסן, פריז.