שבועיים לתוך המתקפה על ארצות השפלה, דהר על האופנוע שלו רב"ט בוב האדנט, שליח ממפקדת חטיבה 48 הבריטית, לאורך דרך חשופה באזור סן-אומר בצפונה של צרפת. התכנית המקורית הייתה פשוטה, לתפוס עמדות בתוך בלגיה ולעצור את ההתקדמות הגרמנית, מעין שידור חוזר של המלחמה הקודמת. אבל המציאות הייתה שונה. עתה, בסופו של חודש מאי 1940, המגננה הבריטית הפכה למנוסה מבוהלת לכיוון התעלה, ועל חטיבה 48 הוטל לנסות ולייצב קו הגנה שיעכב את השטף הגרמני שאיים להטביע את הכח הבריטי המותש.

מזה שבועיים שחטיבתו של בוב נשלפת מעמדותיה שוב ושוב ונשלחת לייצר קו הגנה דרומי יותר. כבר לא בבלגיה אלא בצרפת, כבר לא במערב, אלא ממש לחוף התעלה. מה שנראה בהתחלה כשחזור של תכנית שליפן, פלישה לבלגיה במטרה לפרוץ דרכה מצפון לצרפת, התברר כמחציתה של התכנית הגרמנית. כח עצום שמנה למעלה מ45 חטיבות פרץ דרך יער הארדנים, מכשול טבעי שנתפס כבלתי עביר. הכח שפרץ דרך הארדנים כיתר את הכח הבריטי והצרפתי שיצא לעזרת בלגיה מדרום, וגרם לנסיגה מבולבלת ואורגיית דמים וזוועה.

התכנית הגרמנית הייתה מבריקה, מהפכנית, לעשות את הבלתי אפשרי ובתזמון מדויק. אבל הייתה בעיה רצינית. על מנת לנצל באופן מרבי את גורם ההפתעה, על הוורמאכט לנוע ללא עצירה, ללא שהיות, ללא מנוחה ובקצב שהולם בני אלים. אליבא דהיטלר, עליונותו של החייל הגרמני נבעה מאיכותו הגזעית, ומהאידיאולוגיה המנצחת של הנציונל-סוציאליזם. אולם המציאות והסיבולת האנושית הכתיבו קצב אחר לגמרי. הפתרון, שעוגן עמוק בתוך התכנית היה מהפכני גם הוא. לא פתרון אידיאולוגי ולא פתרון טכנולוגי, הפתרון היה פרמקולוגי.

ערב המתקפה על ארצות השפלה הזמין הפיקוד הגרמני העליון 35 מיליוני כדורי פרביטין מחברת התרופות הגרמנית טמלר. פרביטין, מתאמפטמין שסונתז עוד ב1919, ונמכר ברחוב הגרמני כתרופת פלא לעייפות ומעודד ירידה במשקל, העניק למשתמש יכולת להמשיך בפעילות שעות רבות ברצף ללא שינה ומנוחה. זה בדיוק מה שהצבא היה זקוק לו. מהקולות שהעירו כי למתמפטמין השפעות שליליות וסכנת התמכרות קשה התעלמו, והדרך נפתחה לצבא שדהר דרך הארדנים, ללא עצירה או מנוחה, נישא על עננה כימית ושואג שירי מולדת.

גם חיל האוויר הגרמני קיבל אספקה של פרביטין וקוקאין משלו, עבור הטייסים שיצאו לגיחה אחר גיחה של הפצצה וצליפה על הכוחות הנסוגים.

התכנית הגרמנית הייתה מהפכנית וחדישה, אבל הזוועה הייתה ישנה ומוכרת. טורים של פליטים החלו נמשכים מבלגיה דרומה לכיוון צרפת. בני המזל ברכבים, האיכרים - בעגלות רתומות לסוסים או שוורים, דלת העם ברגל. עבור החיילים היה מראה הפליטים לעיתים איום יותר ממוראות המלחמה. החיילים הנסוגים הביטו בדממה בהורים נושאי תינוקות ובזקנים בכיסאות גלגלים, נדחפים לאיטם על הדרכים הפקוקות. מכל כיוון נשמע בכי ילדים ורחש פסיעות. שוב ושוב הופיעו מטוסי שטוקה באוויר, מטילים פצצה או צולפים במקלעים על האזרחים שניסו להסתתר בצד הדרך.

ליד קרבין הופצץ בית ספר קתולי, וגופותיהן של שישים נערות הושכבו בשורות ארוכות, הסדינים בהן כוסו הבהיקו גם בלילה, מסמנים את הדרך עבור הנסוגים. מחוץ לטורניי תקף שטוקה שיירה של קרקס נודד שנסוג גם הוא דרומה. זו הייתה זוועה מסוג חדש. גם ותיקי מלחמת העולם הראשונה, ואפילו ישישי מלחמת פרוסיה צרפת של 1870 לא הכירו שאול שכזה. בחשיכה, שהוארה חלקית באור שריפות ופיצוצים, שעטו לכל כיוון פילים פצועים, זועקים ודורסים כל מה עמד בדרכם. ארבעה סוסים צחורים, מוטרפי אימה, דהרו וגררו אחריהם גופתה של נערה, לבושה עדיין בבגדי מופע בהירים.

בניגוד לאינפרנו היוקד והדחוס של הלילה, היה עתה רב"ט האדנט לבדו על הדרך הפתוחה. לפתע נשמעה מאחוריו צווחה מוכרת, גוברת גם על שאגת מנוע האופנוע, שטוקה. מטוס בודד הבחין בו וצלל לכיוונו, יורה במקלעיו. בוב זגזג עם האופנוע מצד לצד והצליח לחמוק מכדורי המטוס. הטייס הגרמני לא התייאש, הסתובב ותקף שוב. שוב זגזג האדנט, וחמק ממקלעי המטוס, רואה את הקליעים ננעצים בקרקע סביבו. הפעם הטייס לא חישב נכון את הצלילה. אולי הייתה זו תקלה במטוס, אולי עייפות ואולי בטחון עודף של טייס שהאביס עצמו בפרביטין. הטייס לא הצליח לנסוק בזמן, והתרסק על הדרך כמה עשרות מטרים לפני האדנט. בוב הפנה את אופנועו וירד מהכביש אל השדה, שם עצר, דומם את המנוע, הביט אל הערימה הבוערת שהייתה אך לפני כמה שניות מטוס בלתי מנוצח, עישן סיגריה, והמשיך בדרך.

בתמונה: טייס, מטוס, אנשים, ילדים וחיות.