למילה יוביצ'יץ' הייתה עבודה טובה בסך הכל. עוד לפני שמלאו לו שלושים כבר מונה למנהל הכללי של שדה התעופה בסראייבו, בירתה של אחת הרפובליקות ביוגוסלביה ויעד תיירות נחשק. שבע שנים לאחר מכן, במאי 1992, נדמה שזו העבודה הגרועה בעולם.

במשך כמעט 40 שנים יוגוסלביה נדמתה לגן עדן רב לאומי. סרבים, קרואטים ומוסלמים חיו בשלום זה לצד זה, מאוחדים באחווה סוציאליסטית והערצה למנהיג גדול מהחיים – טיטו. אבל ב1980 טיטו עזב את העולם, והלאומיות החלה מרימה ראשה. ראשונות לעזוב היו סלובניה וקרואטיה. יוגוסלביה – שעתה כללה בעיקר את סרביה ומונטנגרו, הגיבה בתקיפות, ואחרי מלחמה קצרה בסלובניה ומלחמה ארוכה בהרבה בקרואטיה, לטשה עיניה אל הרפובליקה המורכבת מכולן – הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה. בחוסר אחריות מצד ההיסטוריה הורכבה בוסניה משלוש קבוצות אתניות, קרואטים, סרבים ומוסלמים, כמעט ביחס שווה, עם יתרון קל למוסלמים. בבחירות החופשיות הראשונות שנערכו בה נבחר לנשיא משפטן מוסלמי, אליה איזטבגוביץ', שהכריז על רצונה של הרפובליקה בהתנתקות מיוגוסלביה, שהלכה והפכה למעין סרביה גדולה ולאומנית. המיעוט הסרבי הגיב בהכרזת עצמאות משלו, ומיליציות סרביות, בתמיכה וציוד סרבי-יוגוסלבי החלו לנגוס בחלקים משטח בוסניה, כשהם מגרשים והורגים את התושבים המוסלמים.

אם בוסניה הייתה מורכבת, אז סראייבו הייתה לפרקטל של המצב כולו, בעיר הזו חיו בני שלושת הלאומים זה לצד זה, ושרר בה אחוז נישואי התערובת הגדול בבוסניה בפרט, וביוגוסלביה בכלל.

על הגבעות סביב סראייבו התמקמו הסרבים והחלו להטריד את העיר בצליפות והפגזות, דוחפים עשרות אלפי תושבים להמלט מן העיר – רובם דרך שדה התעופה של יוביצ'יץ' המותש.

בסוף אפריל 1992 החלו הכוחות הסרבים במתקפה על מרכז העיר עצמה, כשעליהם מפקד הגנרל קוקאנייץ, שהיה סרבי לאומני ובמקביל גם מפקד כוחות צבא יוגוסלביה בסראייבו. מתוך אותו חוסר אחריות היסטורי מוקמה מפקדתו, עוד מימים ימימה במרכז העיר סראייבו, העיר עליה כוחותיו צרו בפועל.

כשהכוחות הסרבים הגיעו למרחק חמישים מטרים מארמון הנשיאות של איזטבגוביץ', החליטה הקהיליה הבינלאומית להזמין את הנשיא לשיחות בליסבון, כי אין דבר יותר הגיוני מלהוציא נשיא מכהן מבירתו ומארצו, ברגע הכי קריטי לקיומה. נראה שלאיש מבין נציגי האו"ם לא היה לוח שנה מול עיניו, כי העובדה שהתאריך בו הוציאו אותו מהעיר, 1 במאי, לא נשמע להם כתאריך שבו יהיה ליוגוסלבים הקומוניסטים אינטרס להשיג ניצחון מפואר לכבוד החג.

במהלך היממה שבה איזטבגוביץ' שהה בליסבון הרבה קרה בסראייבו. התקדמות הכוחות הסרבים נעצרה בסמטאות העיר, והמגינים הבוסנים הצליחו לכתר ולשים תחת מצור את מפקדתו של הגנרל קוקאנייץ, הגנרל שבעצמו פיקד על המצור על העיר שבליבה היה נצור.

גם על מנהל שדה התעופה יוביצ'יץ' עבר יום לא פשוט. כוחות הצבא היוגוסלבי השתלטו על שדה התעופה, והוא נאלץ לזגזג בין התנהלות מול הכוח הכובש לבין המשך פעילותו של שדה התעופה. במשך כל הלילה וכל היום ניהל את נחיתתו ופריקתו של מטוס צרפתי מלא ציוד סיוע רפואי, ופינויה של קבוצת ילדים מהעיר הנצורה, על גבי אותו מטוס.

עתה, ב2 למאי בשעה 6 אחר הצהריים ישב יוביצ'יץ' במשרדו מותש, והביט בעיניים קרועות מתדהמה במטוס מנהלים שנחת מעדנות באמצע המסלול הריק, בלא התראה, בלא הודעה ומבלי שאיש ניגש אליו. הוא ירד בריצה ממשרדו ויצא אל המסלול הנטוש, מיטיב את עניבתו. דלת המטוס נפערה וממנו ירד גבר צעיר בחליפה, ומאחוריו נשיא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה אליה איזטבגוביץ' ובתו סנה. קצין יוגוסלבי הופיע משום מקום, הצדיע, הודיע שהצבא היוגוסלבי חושש לשלומו של הנשיא והורה לארבעה להכנס למשרדו של יוביצ'יץ' עליו שמרו חיילי קומנדו יוגוסלביים, ולהמתין להוראות.

בינתיים במפקדה הנצורה שבסרייבו הנצורה גם היא הבין הגנרל קוקאנייץ שזו הזדמנות שאי אפשר לפספס, הוא הורה לקציני הצבא היוגוסלבי להחזיק באיזטבגוביץ' ולא לאפשר לו לעזוב את שדה התעופה, גם אם יהיה צורך בשימוש בכח.

בפיתול נוסף של המציאות נוצר מצב בו נשיא הרפובליקה היה נצור בידיו של גנרל שהיה נצור בידי כוחותיו של נשיא הרפובליקה שהיו נצורים בידי כוחותיו של הגנרל.

ממשלת בוסניה הייתה אובדת עצות. הנשיא, שריכז בידיו כמעט את כל הסמכויות - נעלם. ההודעה על ההמראה מליסבון הגיעה, אבל מאז כלום, הזמן נקף, הדלק במטוס מזמן אמור היה לאזול. האם המטוס נחת? האם התרסק?

כדי להוסיף מעט סיבוך לתסבוכת בלתי אפשרית, באותו בוקר הפגיז הצבא היוגוסלבי את מבנה הדואר המרכזי של סראייבו, וכל קווי הטלפון נפלו. העדר התקשורת יצר מצב בו שרשרת הפיקוד הבוסנית, שהייתה מאולתרת מלכתחילה, התערערה עוד יותר. פקודות שכן עברו הגיעו סותרות, ובתוך כל זאת, הנשיא נעלם. כל פקידי, חיילי, קציני ומהנדסי העיר סראייבו ניסו להחזיר את הקשר לעיר, אך לשווא, הקטסטרופה הייתה גדולה מיכולותיהם.

אולי מיכולותיהם, אבל לא מיכולותיה של אמא מודאגת.

אמו של אחד הילדים שפונה מן העיר על גבי המטוס הצרפתי הייתה אכולת דאגה, האם בנה עלה אל המטוס בשלום, האם המטוס המריא? כלביאה היא לא ויתרה ובדרך שעד היום נותרה עלומה הצליחה במה שלא הצליחו כל אנשי הממשל הבוסני, היא מצאה טלפון שעדיין עבד.

 

במשרדו של יוביצ'יץ' הטלפון הדומם צלצל. הוא הרים את השפורפרת ונהדף אחור מזעקותיה של האמא שדרשה לדבר עם מנהל שדה התעופה ולדעת האם בנה עלה בשלום אל המטוס. יוביצ'יץ' ההמום הביט הנשיא איזטבגוביץ' וענה לגברת הדואגת בקול רועד כי בנה עלה בשלום אל המטוס, והמטוס המריא אל מחוץ לעיר הנצורה.

הנשיא הביט בו ואז אמר: "אדוני המנהל, האם אוכל לקבל לרגע את השפופרת?"

יוביצ'יץ' מסר לו את השפופרת דרכה עדיין נשמעו זעקותיה של האם, שדרשה לדעת האם המטוס גם נחת בשלום בצרפת. "ערב טוב גבירתי", אמר הנשיא, "מדבר נשיא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה אליה איזטבגוביץ'"

יוביצ'יץ' הביט בנשיא המום. "כן, כן גבירתי, זה אני, הנשיא של הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה אליה איזטבגוביץ', תהיתי אם תוכלי לעשות דבר מה עבורי"

מתוך השפושרת נשמע קולה של האמא ההמומה "רגע, מה? מי?" הנשיא ענה בקול בוטח "הנשיא של הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה, אליה איזטבגוביץ', תהיתי אם תוכלי לעשות דבר מה בשבילי. אנא אם תוכלי, נסי להתקשר למשרדי הנשיאות ולהודיע להם שאני חי ובשדה התעופה, והצבא היוגוסלבי לא נותן לי ללכת. כן, כן, הם לא נותנים לי ללכת, ובטובך הודיעי להם שאני מוחזק כאן בהוראתו של הגנרל קוקאנייץ"

לאחר כמה שניות של שקט הוסיף הנשיא "במידה ולא תצליחי להגיע אל משרדי הנשיאות, אנא התקשרי לרדיו סראייבו והודיעי להם את אותו הדבר, אני מודה לך מאוד גבירתי" והניח את השפופרת.

הצבא  היוגוסלבי שהבין שמה שקרה הרגע לא ממש מוצלח עבורם, והעביר את הנשיא ובתו לבסיס צבאי סמוך באיומי הפעלת כח. אבל זה היה מאוחר מדי. ההודעה הגיעה אל הרדיו והטלוויזיה המקומית, אזרחי סראייבו שמעו שנשיאם שבוי, ונציג האו"ם בעיר, הגנרל מקנזי החל לטוות עסקת חליפין, הנשיא השבוי תמורת הגנרל הנצור.

לאחר כמה שעות מורטות עצבים הורכבה שיירה שמנתה כמה מכוניות של האו"ם, כמה משאיות של הצבא היוגוסלבי ונגמ"ש צחור אחד של האו"ם, לתוכו הוכנסו בחוסר טאקט משווע הנשיא איזטבגוביץ' וביתו, וכן הגנרל קוקאנייץ. כשהשיירה הותקפה במארב בוסני שניסה לחסל את הכח היוגוסלבי שליווה אותה, ליטף קוקאנייץ את אקדחו, ולאחר שנים העיד שבאותו הרגע תכנן להרוג את הנשיא, אותו הגדיר כאיש השנוא עליו ביותר בעולם, ואת עצמו. הנשיא לא איבד את עשתונותיו, פתח את צריח הנגמ"ש וחשף עצמו אל הקרב המשתולל. בעזרת גנרל בוסני ומגאפון הצליח להרגיע את הרוחות והשיירה עברה. לאחר עוד כמה שעות רוויות דאגה, זיעה ודם שב הנשיא למשרד הנשיאות, קוקאנייץ שוחרר גם הוא, והוחלף על ידי גנרל אחר, רטקו מלאדיץ', שיזכה ובצדק לכינוי "הקצב מבוסניה", וכרגע מרצה מאסר עולם בגין טבח עם, טיהור אתני ופשעים כנגד האנושות בהאג.

שנה לאחר האירועים יוביצ'יץ', סרבי בעצמו, אבל מאמין גדול בבוסניה חופשית ורב-לאומית, עזב את בוסניה לקנדה, ועד לעזיבתו המשיך לנהל את הפינוי של אזרחים מסראייבו, ואת הגעתו של סיוע הומניטארי, כמנהלו של שדה התעופה הבינלאומי שכמעט ונקרא על שמו של הנשיא איזטבגוביץ' שהלך לעולמו ב2003, אך נשאר בשמו הקודם, בשל התנגדותם של הסרבים. 

בתמונה: הנשיא והגנרל, שונאים מושבעים, חולקים נגמ"ש.