מאחורי הדלפק ישב אדם מבוגר, עוד חודשיים ימלאו לו 70. 
כבר שנה שסטנלי קליפורד וויימן עבד כפקיד לילה במוטל דונוודי ביונקרס, ניו יורק, עבודה שקטה ופשוטה, איש לא נכנס, איש לא מפריע, המון זמן לשבת ולחשוב. הוא מעולם לא רצה להיות פקיד בבית מלון, החלומות שלו היו גדולים בהרבה, אבל עכשיו, שתיים וחצי לפנות בוקר ב27 אוגוסט 1960, היה לו המון זמן לשבת ולחשוב, לפחות עד ששני הגברים נכנסו למוטל. 
כשסטנלי נולד ב1890, בבית רגיל, בטור בניינים זהים לגמרי בשכונה רגילה לגמרי בברוקלין , קראו לו הוריו סטיבן יעקב ויינברג, והתפללו לאל הטוב שיחיה חיים מלאים וטובים. אולי הם חשבו שיום אחד סטיבן יהיה פקיד לילה קשיש ואפרורי בבית מלון, אולי זה נראה להם יעד מכובד, אבל לא לו. כשסיים בהצטיינות את בית הספר התיכון, הוא הודיע לאביו שהוא רוצה להיות דיפלומט, רופא ועורך דין. מכיוון שלהוריו לא היה כסף לשלוח אותו ללימודים באף אחד מהתחומים הללו, או ללימודים כלשהם, הוא נאלץ לצאת לעבוד כשוליה של צלם. 
הוא כיוון פנסים וסחב מצלמות והשתעמם נורא והסתכסך עם הבוס, ופוטר. סטיבן הבין שהוא לא בנוי לחיים המשעממים האלה. בזמן שעבד אצל הצלם הוא נחשף ללקוחות שהגיעו להצטלם, מנכ"לי חברות, נספחים צבאיים ואנשי החברה הגבוהה. הוא קלט את הז'רגון שלהם, את הנימוסים ושפת הגוף, וחשב לעצמו שגם הוא יכול. הוא הדפיס ושלח הזמנות לכל המי ומי בניו יורק, וכך חגג את יום ההולדת ה20 שלו בחברת יותר מ75 מאנשי העידית החברתית בניו יורק, באולם נשפים של מלון יוקרתי. בין הנואמים היו אנשי עסקים, קצינים בכירים ושופט אחד מבית המשפט המחוזי, כולם באו לחגיגות יום ההולדת ה20 ומסיבת הפרידה מסטנלי קליפורד וויימן, בחור צעיר וחייכן, שנון ומבריק, שיצא בקרוב לשליחותו הראשונה כקונסול הכללי של ארצות הברית באלג'יר. השופט, שברך בלבביות את הצעיר המבטיח, הזמין אותו שבוע לאחר מכן לשיחה בלשכתו. השופט גם הזמין צלם כדי להנציח את האירוע. לרוע המזל הצלם זיהה את מושא הצילום כבחור שהוא פיטר לפני שבועיים, וסטיבן ויינברג, או סטנלי קליפורד וויימן, נעצר באשמת התחזות, ונשלח לחצי שנה במוסד פסיכיאטרי. אחרי חצי שנה הוא שוחרר בתנאים מגבילים, כל מה שהיה עליו לעשות היה להופיע פעם בכמה ימים מול קצין מבחן בברוקלין. אבל סטיבן היה עסוק מדי בשביל לעמוד בתנאי שכזה, והוא נכנס לחמש שנים בכלא. במה הוא היה כל כך עסוק? הוא היה עסוק בלהיות הנספח הצבאי הימי של סרביה וקפטן בחיל הים האמריקאי (שהמליצו האחד על השני), או עורך דין שהתמחה בדיני קרקעות, או רופא שייעץ בנושאי חיטוי ומחלות מדבקות. מהכלא השתחרר לא סטיבן יעקב ויינברג ולא סטנלי קליפורד וויימן, אלא רב-סרן איתן אלן ויינברג, הקונסול הכללי האמריקאי ברומניה, רק בן 24, אבל משכנע כל כך. הוא שכר סירה ועלה על סיפונה של ספינת הדגל של הצי האמריקאי, הוויאומינג, זוכה ליום סיור על הסיפון. למחרת הוא הזמין את כל הקצינים על הספינה לסעודה על חשבונו במלון אסטור היוקרתי, ונעצר שוב, הפעם עוד לפני הקינוח, הפעם נכלא לשנה.
ב1917 הופיע קצין חיל האוויר הצרפתי רויאל סן-סיר בנשקיה המרכזית בברוקלין, והתקבל על ידי משמר כבוד. חייט צבאי ששם לב לאופן המוזר בו נתפרו מדיו של הקצין הצרפתי הזמין את המשטרה, רויאל סן-סיר\וויינברג נעצר שוב, לשלוש שנים.
סטנלי קליפורד וויימן הופיע שוב, הפעם כרופא רשמי של חברה למסחר בלימה, פרו, לאחר שנה הוא שב לניו יורק ב1921, בדיוק בזמן כדי לקרוא בעיתון את החדשות בנושא אפגניסטן.
אפגניסטן, המדינה ששוכנת בין ברית המועצות הצעירה להודו הבריטית, קיבלה עצמאות לאחרונה, אך המשיכה להיות קוץ בישבנה של האימפריה הבריטית. ב1921 הגיע הנסיך מוחמד וועל חאן לוושינגטון בכוונה להתקבל על ידי נציג בכיר של הממשלה, ולדון אתה בכינון יחסים בין המדינות. אבל הממשל לא הסב את תשומת ליבו למשלחת האפגנית. במקביל, הגיעה לניו יורק הנסיכה פאטימה, קרובת משפחה של האמיר האפגני, במטרה למכור כמה יהלומים, ולשלוח את שלושת בניה, אשין, אזיק ואכבר לאוקספורד. העיתונות הניו יורקית נהנתה לכתוב בהרחבה על בגדיה המזרחיים של הנסיכה פאטימה, אך ממשלת ארה"ב התעקשה להתעלם מנוכחותה, איש לא ייחס חשיבות יתירה לדמויות הצבעוניות או למדינה המאובקת. ערב אחד הופיע בבית המלון וולדורף אסטוריה בניו יורק סטנלי קליפורד וויימן, אחראי קשרי צי של משרד החוץ, או אחראי קשרי החוץ של הצי, התפקיד לא היה ברור, אבל ההופעה הייתה מרשימה. וויימן הזמין את הנסיכה לפגישה עם נשיא ארצות הברית בעוד שבוע, והיא הפקידה בידיו $10,000 על מנת שירכוש מתנות לאנשי ממשל בכירים. וויינברג לקח את הכסף, והוציא את כולו על שכירת רכבת פרטית עבור הנסיכה, וחדרי מלון מפוארים עבור המשלחת שלה. הוא לא נטל דולר לכיסו. וויימן-וויינברג לא עשה את זה בשביל כסף, או בשביל להשיג נשים, הוא עשה את זה כי זו הייתה האמנות שלו. לפסיכיאטרים בבית הכלא הוא הסביר. ראשית הוא מזהה הזדמנות, למשל הנסיכה האפגנית. הוא מדמיין בעונג את הפגישה שלו עם הנסיכה, ומיד מתפכח ומבין שאין סיכוי שהנסיכה תפגש עם סטיבן וויינברג מברוקלין, אבל נציג משרד החוץ קליפורד וויימן? זה כבר סיפור אחר. אז הוא נכנס לתפקיד, חווה את הסיטואציה במלואה, נתפס, וממשיך הלאה.
ב26 ביולי 1921, נפגש נשיא ארצות הברית וורן הארדינג עם הנסיכה האפגנית, בליווי מי שבתחילת הפגישה הוצג כנציג משרד החוץ בצי, או נציג הצי במשרד החוץ. העמימות הייתה מכוונת, אנשי משרד החוץ היו משוכנעים שהוא איש חיל הים ואנשי חיל הים היו בטוחים שהוא איש משרד החוץ. העמימות גם חיפתה על העובדה שהמדים היו מדי צוער מתכנית ההכשרה לשוחרי ים במשמר הלאומי, שנקנו בחנות יד שנייה. 
בסיום הפגישה וויימן הציג עצמו כרופא האישי של הנסיכה ועוזרה הקרוב, עד שנתפס, ונשלח לשנה נוספת בכלא.
חמש שנים לאחר מכן דמעו מאה אלפי צופים במסע הלוויה של השחקן רודולף ולנטינו. לצידה של אהובת השחקן הבוכייה פולה נגרי עמד מי שהציג עצמו כאיש יחסי הציבור של השחקן המנוח, ועתה, רופאה האישי של הגב' נגרי. לאחר הלוויה הרופא האישי הקים מרפאה בביתו של השחקן, וטיפל במאות אנשים. מסרב לקבל תשלום. גם לאחר שהעירו לגב' נגרי שהרופא פעם טען שהוא איש יחסי ציבור, גם כשהעירו לה שהוא מי שהציג עצמו כקצין, וצרפתי, וקונסול ואיש משרד החוץ, גם כשנעצר, המשיכה הגב' נגרי לטעון שמעולם לא היה לה ולא יהיה לה רופא טוב כמו ד"ר ויימן. 
כשקרא שכנס בנושא תנאים בבתי החולים לחולי הנפש בארצות הברית יתקיים בקיימברידג' מסצ'וסטס, הוא התלבש כרופא, נסע ברכבת עד לשם, ונאם בכנס כד"ר סטנלי אלן וויימן, על התנאים הירודים, מבלי לחשוף שהוא מכיר אותם כמאושפז, ולא כרופא. הפסיכיאטרים הגיבו לנאומו בתשואות, ובשיפור התנאים לפי המלצותיו.
בזמן מלחמת העולם השנייה וויימן נכלא לאחר שהקים בית ספר למתחמקים מגיוס. כמה שנים לאחר מכן הציג עצמו כעיתונאי רשמי מטעם האו"ם, והיה כל כך מוצלח שקיבל הצעה (אמתית!) להיות דובר המשלחת הרשמית של תאילנד. כשפנה למשרד החוץ כדי לברר אם צעד זה ישפיע על האזרחות האמריקאית שלו, הוא נחשף, וגורש.

אבל בליל אוגוסט ב1960 הוא היה גבר בן 70, פקיד לילה במוטל דונוודי ביונקרס, ניו יורק, מבלה את לילותיו בשקט מאחורי הדלפק, חושב, נזכר, מחייך כשזיכרון משעשע של אחד מתפקידיו הקודמים עולה לזיכרון. "לחיות חיים של אדם אחד זה כל כך משעמם, אני חייתי הרבה חיים, לי אף פעם לא שעמם", כך הוא אמר בראיון עיתונאי שנעשה אתו, לאחר אחת הפעמים בהן נחשף כמתחזה. השקט מאחורי דלפק הקבלה במוטל נשבר כשנכנסו שני גברים ושלפו אקדחים. הם דרשו את הכסף מהקופה. הם ידעו שבקופה יש רק כמה עשרות דולרים, ומולם עומד רק גבר אפרורי בן 70 שלא יתחכם ויפתח אותה בפניהם מיד. אבל מולם לא עמד רק גבר אפרורי בן שבעים. מולם עמדו סטיבן יעקב וויינברג, סטנלי קליפורד וויימן, איתן אלן וויינברג, רויאל סן-סיר קצין חיל האוויר הצרפתי, שלושה רופאים, שני פסיכיאטרים, כמות נכבדת של קציני צי מדרגת סגן ועד אדמירל, שישה קציני צבא, שני עורכי דין, נציג משרד החוץ, טייס, מומחה סניטציה, כמה קונסולים כלליים ומומחה מטעם האו"ם לבלקן ומזרח אסיה, וכל אלו לא התכוונו לוותר על הקופה בקלות. 
סטיבן השליך את הקופה על הרצפה, קפץ מעבר לדלפק והסתער על שני הגברים החמושים.
שוטר שהתראיין לעיתון למחרת אמר שוויינברג טען שהוא הרבה דברים שהוא לא היה, אבל דבר אחד הוא כן היה, אמיץ. אמיץ ככל שהיה, ואנשים רבים ככל שטען שהיה, הוא עדיין היה גבר בן 70 שהסתער על שני גברים חמושים, והוא נורה, ונהרג.

בתמונה: נסיכה אפגנית ונער פשוט מברוקלין יוצאים מפגישה עם הנשיא.