אם כבר מלחמה, אז לפחות להיות בצד המנצח. במקרה של מלחמה כוללת, לעתים קשה לזהות בין הצדדים היריבים את הצד המנצח, ולכן כדאי להסיט את המבט הלאה מהם, ולזהות את האיש עם הסיגר שעומד ומחייך חיוך של רווח מובטח. הרי גם אם שני צדדים פוליטיים נאבקים זה בזה, מקיזים את דמם ודמו של היריב בלחימה והרס, הם חייבים ללבוש בגדים כלשהם, לצעוד על גבי סוליות כלשהן, לירות זה על זה ובטח ובטח לאכול משהו. היחיד שתמיד ירוויח ממלחמה יהיה הסוחר, הספק, הקבלן או התעשיין. 
ענני מלחמה ורוחות של עימות עלו מן האופק, וזה נשמע לא רע לווילמר מקלין, סוחר מוצרי יסוד מוירג'יניה. כשהדיונים בוושינגטון התלהטו, ומריצ'מונד עלה קול תקיף לא פחות, כססה האומה ציפרניים בחרדה מפני מלחמה. ווילמר דאג להזמין סחורה, ולצור קשרים טובים מספיק עם מנהיגי הצבא, לייתר בטחון. עתה כל שנותר הוא לשבת על המרפסת באחוזתו שליד מנאסס, להביט על יובל של נהר הפוטומק שנקרא בול-ראן מתעקל באופק, ללגום תה קר, ולהמתין. 
ווילמר ציפה שהנהר שזורם מוושינגטון יביא איתו את כוחות האיחוד שיביסו את הדרום, ויהיו נכונים לעשות קצת שופינג. בינתיים מי שהגיע היו דווקא כוחות הקונפדרציה שביקשו להקים מפקדה בבית האחוזה הגדול שלו, לשימושו של הגנרל בורגארד, הגנרל הדרומי הבולט ומקרין הביטחון. ווילמר הסכים והזמין את קציני הדרום אל ביתו. לו זה לא שינה, מי שיבוא, יבוא. העיקר שיקנה אספקה וימלא את כיסיו בכסף, או יותר טוב, בזהב, מטבע שקל יותר לסחור בו בתקופות של אי יציבות. 
הקרב היה קצר יחסית, ולמרות ההערכות כוחות הצפון לא עמדו בפני כוחות הדרום הנחושים. הקרב הראשון על בול-ראן, או קרב מנאסס – כפי שכינו אותו בדרום, והתרחש בשטח אחוזתו של מקלין היה ניצחון דרומי ברור. במהלך הקרב פגז ארטילריה צפוני שכוון היטב אל מפקדתו של הגנרל בורגארד פגע בארובת הבית, וריסק את המטבח. איש לא נפגע, אבל ארוחת הערב של הגנרל ומפקדתו עלתה השמימה. תוצאות הקרב הפתיעו לא רק את ווילמר מקלין, אלא גם את הצופים שהגיעו מוושינגטון כדי לחזות בקרב כמו בהצגה, ועתה ברחו בתבוסה מבוהלת צפונה.
שנה שרת ווילמר את קציני הקונפדרציה שתפסו את ביתו ללא תשלום, וצפה באחוזתו נבזזת ונרמסת בידי כוחות הקונפדרציה. כשפרץ קרב בול-ראן השני, גם הוא על אדמת אחוזתו, חזה מקלין במלא עוצמת ההרס של המלחמה. הפעם הכח הצבאי שלחם היה כפול, וכן כמות ההרוגים. אסם התבואה של מקלין הפך לבית חולים שדה ומכלאת שבויים, וזה הספיק לווילמר. הוא אסף את אשתו וחמשת ילדיו ויצא לחפש בית חדש עבורם, רחוק מהקרבות ומהאלימות.

משפחת מקלין הדרימה 200 קילומטרים, מתרחקת מהחזית עמוק אל הדרום השקט. בכפר זעיר בשם קלובר-היל רכש ווילמר מבנה טברנה ישן ושיכן בו את משפחתו. מלבד בית משפחת מקלין היו ברחובה הראשי של קלובר-היל שתי חנויות, מתקן אוכפים, שלושה חרשי ברזל, מתקן גלגלי כרכרות ובית דין. כשהוקם מחוז אפומטוקס, על שם הנהר שזרם בסביבה, נבחר בית דין זה לשמש כבית הדין של המחוז, והעיירה כולה שינתה את שמה ל"אפומטוקס קורט-האוס". 
החיים היו שקטים באפומטוקס קורט האוס. השקט היה מבורך, העסקים שגשגו, המשפחה התרגלה לביתה החדש וצברה רכוש וריהוט, והכי חשוב- המלחמה נראתה רחוקה כל כך.
שלוש שנים יפות ושקטות עברו על ווילמר ומשפחת מקלין באפומטוקס. כל מה שנותר היה לצאת להליכה שקטה ברחוב היחיד של העיירה הישנונית ביום ראשון צחור של תחילת אפריל 1865.
כשעבר ליד בית הדין פסע לעברו קצין קונפדרציה צעיר וברך אותו לשלום. למרות שנוכחותם של קציני צבא ברחוב הייתה דבר שכיח באותם ימים, ווילמר נדרך. הקצין הציג את עצמו בשם קולונל צ'ארלס מרשל ושאל את ווילמר אם הוא תושב המקום, וכשהשיב בחיוב אמר לו שהוא האדם הראשון שהוא רואה ברחוב, ואולי הוא מכיר במקרה מקום מתאים בו יוכל גנרל הדרום המהולל לי לערוך פגישה חשובה. הפעם ווילמר לא נפל בפח, הוא הזמין את קולונל מרשל להתלוות אליו והציג בפניו בית לא מאוכלס שעמד במרכז העיירה. הבית היה נקי ושלם, אך ריק מרהיטים. קולונל מרשל שאל את ווילמר מקלין אם יש לו עוד מקום להציע, אולי מקום מרוהט יותר? בלית ברירה ובלי חשק פתח מקלין את ביתו אל הקולונל, שהביט אנה ואנה וחייך. נראה שלמרות הכל לא יצליח ווילמר מקליין לברוח מהמלחמה. קולונל מרשל הודיע למקלין המאוכזב שהבית מתאים לגמרי לפגישה החשובה.

והפגישה בהחלט הייתה חשובה. באותו אחר הצהריים, בטרקלינו של ווילמר מקלין נכנע גנרל הקונפדרציה רוברט אי לי לגנרל הצפון יוליסס ס. גרנט, וסוף המלחמה הגיע. לשמחתו של ווילמר, מיד לאחר החתימה עזבו הגנרלים את הבית והוא נאנח אנחת רווחה. אך נראה שאנחת הרווחה הייתה מוקדמת מדי. הקצינים והחיילים שהבינו את החשיבות ההיסטורית של המאורע פשטו על הבית ולקחו כמזכרת כל דבר שלא היה ממוסמר לרצפה או לקירות. פריטי ריהוט וחפצי אמנות נלקחו על ידי חיילים שהטילו כמה מטבעות בפניו של ווילמר, וריפוד הכורסאות והמיטות נקרע לגזרים ונשדד. ממלחמה, כך נראה, אף אחד לא מרוויח.
בתמונה: 
וזה כל מה שיש לספר,
על הסוחר ווילמר מקלין;
שהמלחמה החלה אצלו בחצר,
והסתיימה אצלו בטרקלין.