לא כל אחד בנוי לזה.
אדי נולד בשכונה קשה בדטרויט, בן להורים שהיגרו מפולין כדי לתת לאדי הצעיר סיכוי טוב יותר בחיים, בתי ספר טובים יותר, פרנסה מכובדת.
אבל אדי עזב את בית הספר, ובגיל 12 צץ שמו בפעם הראשונה בניירות הרשמיים, נער בן 12 שנעצר באשמת גניבה.
אדי מעולם לא היה מנהיג או מוביל, הוא לא היה בנוי לזה, אבל הוא היה מובל די טוב, נגרר ומושפע ושוקע מטה מטה לעולם של סחי ופשע.
השנים הבאות בחייו נוקדו בנקודות קטנות ושחורות, פריצה, שכרות, הפרעה לשלום הציבור, קטטות, שום דבר רציני. אבל מספיק ליצירת שם בעייתי. כשגנב בגיל 17 חפיסת סיגריות ומסטיק ממכולת בה עבד, כבר נשלח לשנה בכלא. המאסר היה מטלטל, אבל לא מספיק כדי לשנות את דרכיו של אדי, חצי שנה אחרי שהשתחרר, אדי השתכר עם חברים. הם לקחו מכונית וריסקו אותה על קיר, צוחקים גם כשנאזקו.
השופט שהביט בגליון הפלילי העבה של אדי הבין שהפעם הטלטלה צריכה להיות עזה דיה, הוא גזר על אדי שבע שנים בכלא. נראה שהטלטלה הזיעה את אדי מהמסלול ההרסני בו צעד, בכלא הוא היה אסיר למופת, ואחרי שלוש שנים שוחרר ויצא לחופשי. צעיר ומאושר תחת שמיה התכולים של מישיגן. אבל השמיים התעננו. כמה חודשים קודם לכן תקפו היפנים את פרל-הארבור, וצעירים כמו אדי גויסו או המתינו לגיוס המתקרב. אדי לא חשש מהגיוס. אם היה דבר מה חיובי הרישום פלילי, זו הייתה חותמת 4אף – לא כשיר לשירות צבאי.
אדי החל לעבוד כשרברב, הכיר נערה נאה וקתולית כמוהו ונישא לה. העולם כולו חיכה לזוג סלוביק, כמו בערב שקופיות על החלום האמריקאי הם עבדו קשה, רכשו בית קטן ומכונית. הכתם הפלילי הלך והתרחק, אדי התחיל לחשוב שאולי דווקא לזה, הוא כן בנוי.
אבל המלחמה לא התקדמה בהתאם לתוכניות של אדי ואנטואנט סלוביק. ההתקדמות האיטית במזרח הרחוק והפלישה המתקרבת לצרפת גרמו לרף לצלול ובוקר אחד גילה אדי סלוביק שהוא כבר לא 4אף, הוא לגמרי 1איי – כשיר לכל תפקיד צבאי.
אדי לא רצה להתגייס, עכשיו כששמיים חדשים נפתחו מעליו, עכשיו כשבפעם הראשונה יש לו עתיד אפשרי. מצד שני, הוא שינה את דרכיו, לא עוד עימות מתמיד עם החוק, הוא לא חשב לרגע להתחמק מגיוס, כל אחד צריך למלא את חובתו, רק שלא יהפכו אותו ללוחם, הוא לא בנוי לזה.
אחרי כמה שבועות אימונים וכמה עשרות מכתבים נוטפי דמעות וחשש הוא הגיע לצרפת, חייל בחיל הרגלים, מחליף שמיועד למלא את השורות המתדלדלות של אוגדת הרגלים ה28.
מחליפים לא מוקמו גבוה בשרשרת המזון הצבאית. הם היו חיילים שלא התנדבו לשירות, אלא גויסו בכפייה, לא נצרפו לתוך נשמת היחידה באימונים ארוכים, אלא הוצנחו לתוך השורות שחושלו בקרבות עקובים מדם. הם היו חיילים לא משופשפים, דלים במוטיבציה ומאומנים ברישול. חיילים ותיקים ידעו שאין טעם אפילו להתאמץ ולזכור את שמם של המחליפים, התפקוד שלהם בשדה הקרב היה לקוי והם נטו לההרג, ומהר.
בדרכם אל החזית נקלעה קבוצת המחליפים הקטנה וסלוביק בתוכה, להפגזה גרמנית כבדה. הפקודה הייתה פשוטה, "התחפרו עד הבוקר". בבוקר ההפגזה הסתיימה, היחידה המשיכה בדרכה, רק חבורה של מחליפים עלובים, אין טעם להביט בהם פעמיים, גם לא לשים לב לעובדה שחייל אחד נעלם, אדי סלוביק.
אדי פסע נטול כיוון ביערות עד שמצא יחידה קנדית עורפית שנזקקה לעזרה. קצת עזרה במטבח, טיפול בפצועים, עוד זוג ידיים מלאות מוטיבציה לעזרה התקבלו בברכה, סלוביק לא חשב לברוח משירותו הצבאי, הוא רצה להיות מועיל ולכן נשאר עם היחידה למשך שישה שבועות.
כששב ליחידה שלו סיפר הכל למפקד, "אני לא בנוי לזה, המפקד, אני מפחד ועצבני".
סלוביק ביקש שיעבירו אותו לתפקיד ערפי, כל תפקיד, רק לא להיות לוחם, הוא לא בנוי לזה. המפקד סרב, הוא הבהיר לסלוביק שהפעם הוא יחליק את זה, אבל אם יברח שוב הוא יחשב לעריק, סלובי חייב להבין, יש חוקים בצבא. סלוביק הבין, ולמחרת שוב נעלם.
אדי החליט להציב עצמו בעורף. הוא צעד כמה קילומטרים עד שנתקל ביחידה עורפית שהתכוננה לארוחת הבוקר. הוא הגיש לטבח פתק בכתב ידו וביקש שיגיש אותו למפקד היחידה. בינתיים הוא נשאר לסייע בהדחת הכלים.
סגן אלוף הנבסט הביט בפתק:
"אני, טוראי אדי סלוביק, מספר אישי 36896415, מודה בזאת בעריקה משורות צבא ארצות הברית.
בזמן העריקה הייתי באלבוף בצרפת. הגעתי לאלבוף כמחליף. הם הפגיזו את העיר ולנו אמרו להתחפר ללילה.
בבוקר הם הפגיזו אותנו שוב. הייתי כל כך מפוחד, עצבני ורועד, שכששאר המחליפים נעו הלאה לא הצלחתי לזוז. נשארתי בשוחה שלי עד שהשתרר שקט ואז הצלחתי לזוז שוב.
הסתובבתי בעיירה, אבל לא ראיתי אף אחד מהיחידה שלי אז נשארתי לילה אחד בבית חולים צרפתי.
בבוקר הסגרתי את עצמי ליחידה קנדית שחנתה בסמוך. לאחר שביליתי איתם שישה שבועות הועברתי בחזרה ליחידה שלי. שם לא עצרו אותי. סיפרתי למפקד שלי את כל הסיפור. אמרתי לו שאם אאלץ לצאת שוב לשדה הקרב אני אברח. הוא אמר שאין דבר שהוא יכול לעשות עבורי, אז ברחתי שוב. ואני אמשיך לברוח שוב ושוב אם יאלצו אותי לצאת לשדה הקרב.
על החתום, טוראי אדוארד דונלד סלוביק, מספר אישי 36896415
"אדי, קרע את הפתק והכל יסלח לך" אמר סא"ל הנבסט. סלוביק סרב.
גם מפקדו הבכיר של הנבסט הפציר בסלוביק לקרוע את המכתב. המפקד מסכים לשבץ את אדי ביחידה לוחמת אחרת, שם לא יביטו עליו כעריק, לאפשר לו התחלה חדשה. סלוביק סרב. "אני לא מסוגל להיות לוחם המפקד, אני לא בנוי לזה"
המשפט התקיים ב11.11.1944 אדי סלוביק בחר שלא להעיד. בגלל הלחימה העזה, חבר השופטים הורכב מקציני מטה, אף לא אחד מהם עם רקע קרבי. קצין התשלומים של האוגדה היה נשיא בית הדין, קציני מטה אחרים היו שופטים.
אחד מהם, סרן בנדיקט קימלמן, היה רופא שיניים אוגדתי.
המשפט היה יסודי, אבל קצר. אדי קיבל הזדמנות למחוק את ההצהרה כי יברח שוב ולחזור לשירות רגיל, הוא סרב. לאחר שעה וחצי של שמיעת עדויות ושלוש הצבעות על ידי חבר השופטים הוקרא גזר הדין. טוראי אדי סלוביק נמצא אשם בעריקות ועונשו מוות בירייה.
אדי נלקח להמשך מעצר, השופטים חזרו לעבודתם, זה לשלמייה וזה לממשרד השלישות, ואיש מהם לא הקדיש לנושא מחשבה נוספת. עשרות אלפי חיילים אחרים נשפטו באשמת עריקות, על רבים מהם אף נגזר מוות, אך גזר הדין תמיד הומתק. סרן קימלמן חזר לטפל בשיני חיילים והרגיע את מצפונו בידיעה שגזר הדין עוד צריך להיות מאושר על ידי מפקד האוגדה, הגייס, החזית ומפקד הצבא הגנרל אייזנהאואר, אדי יכול לערער ובכלל, מאז מלחמת האזרחים לא הוצאו עריקים להורג בצבא ארצות הברית.
במהלך הקרב על הבליטה בארדנים כותרו כוחות אמריקאים על ידי הצבא הגרמני בניסיון אחרון להציל את הרייך המתפורר. הפעם גם חיילים עורפיים וקציני מפקדות נאלצו להלחם על חייהם, מוקפים מכל עבר בכוחות גרמניים עודפים. לאחר לחימה עזה נפלו רבים מהם בשבי, אחד מאותם שבויים היה סרן קימלמן.
כשהסתיימה המלחמה כמה חודשים לאחר מכן, שוחרר סרן קימלמן, והגיע לפריז למנוחה לפני שיחזור לשירות סדיר. עתה היה הסרן קימלמן קצין משופשף, הוא נלחם בגבורה בקרב על הבליטה, נחשף לזוועות המלחמה ולקושי של חיי השבי.
בבוקר אביבי נכנס קימלמן לחנות מזכרות בעיר האורות כדי לרכוש משהו ולשלוח לאשתו כמתנת יום נישואין. חייל ניגש אליו: "היי דוקטור קפטן, מה שלומך? אתה יודע שהם ירו בסלוביק?"
חצי שנה לפני כן נאזקו ידיו של טוראי אדי סלוביק בבית חווה בכפר הצרפתי סן-מארי-או-מין.
לחייל שאזק את ידיו קרא סלוביק: "הם לא יורים בי כי ערקתי, אלפי חיילים אחרים גם ערקו. הם עושים ממני דוגמה, זה הכל בגלל שאני אסיר לשעבר, הם יורים בי בגלל לחם ומסטיקים שגנבתי כשהייתי בן 12.
שניות לפני מטח האש ערך הכומר וידוי אחרון. "אדי, כשתגיע למעלה, תישא תפילה קטנה גם בשבילי". "אוקיי אבי", ענה סלוביק, "אתפלל שאתה לא תהיה הבא אחרי".
חצי שנה לאחר מכן, בחנות מזכרות בפריז, גילה סרן קימלמן על סופו של טוראי אדי סלוביק. לאחר שנים כתב במכתב, "אחרי הקרב על הבליטה והשבי השתנה כל מה שחשבתי על לחימה וצבא, לא הייתי גוזר על סלוביק את אותו עונש. אחרי שחוויתי קרב בעצמי אני מבין, לא כולם יכולים להיות לוחמים, לא כל אחד בנוי לזה".
בתמונה: נשפט, נורה ונקבר בקבר לא מסומן.