לרבים מבני הדורות שנולדו בשנים שלאחר מלחמת השחרור, וכמעט עד העשור האחרון, המושג "בית ערבי" היה רק סגנון אדריכלי. בערים הוותיקות יותר בישראל היית נתקל מדי פעם בבית ישן עשוי אבן, קירותיו עבים ותקרתו עשוית כיפה, לעיתים בתוך בוסתן, או בין בניינים חדשים שגרמו לבית להראות תלוש מסביבתו. אירוני, אך מנהג אחוז בידי מתווכי הנדל"ן בירושלים לכנות כל בית שכזה כבית ערבי, גם אם היה חלק משכונה יהודית מלידתה, ונבנה על ידי יהודים ולשימושם. איש לא תהה לגבי תושביו הקודמים, ותושביו החדשים, לרוב משוכנים חמורי סבר, לא נטו להסביר פנים לאורחים סקרניים. רק כשגדלנו ובגרנו, והשיח הישראלי נפתח לקולות שהיו מוקצים שמאלה, התחילו להישמע הדי "נכבה" והרהורים אפולוגטיים על התושבים הקודמים של בתים אלו. לפתע כל בית שכזה התמלא בדמויות של דיירים נעלמים, שמות נשכחים וסיפורים עצובים.

 

תמוה, מדוע הציבוריות הישראלית לא יצרה את הקישור הזה, בין הבתים הנטושים לתושבים הנוטשים, בשלב מוקדם יותר? מדוע לא נוצר שיח ציבורי בנושא במשך העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל? האם הציבור הישראלי מורכב מאנשים קרי לב וחמסניים? אני אישית נוטה לחשוב שלאו דווקא. כל בוגר של מערכת החינוך הישראלית, לפחות זו דוברת העברית, למד בבית הספר, במרומז או במפורש, על בריחתם ההמונית של ערביי הארץ במהלך מלחמת העצמאות. למדנו על ידה המושטת לשכנות של החברה היהודית, שנענתה בהיסטריה ערבית ובבריחה המונית, ולא מוצדקת. לא אך זאת אף זאת, טענו ספרי ההיסטוריה, הבריחה עודדה וכוונה על ידי מנהיגי הציבור הערבי ומדינות ערב הפולשות, וסיפורי תושבים ערביים שבחרו להימלט למרות הרגעות מצד ההנהגה היהודית נכתבו וסופרו.

 

 סבי ז"ל היה אדם דתי וציוני, חבר הפועל המזרחי עוד משנות השלושים בפולין. במלחמת השחרור נלחם סבי בשורות חטיבת כרמלי שלקחה חלק בכיבוש הגליל. כילד, התנדבתי ערב אחד להגיש קפה לאורחים שישבו בסלון ביתו של סבי. ומארון הכלים הוצאתי קופסת עץ ובה סט ספלים וצלוחיות מחרסינה, מעוטר בציורי פירות ואותו הגשתי לשולחן. פניו של סבי האדימו, הוא נד בראשו ומלמל לעצמו בעצב שבר פסוק ממגילת אסתר "ובביזה לא שלחו את ידם". סבתי, בת למשפחה רביזיוניסטית ירושלמית צחקקה לעצמה ותהתה בקול מדוע סבי שומר על הכלים שנים רבות כל כך, אם אינו מעוניין לעשות בהם שימוש, "אם כבר אכלת חזיר" ענה סבי, "תן לשומן לטפטף על הסנטר". לאחר שעזבו האורחים סיפר לי סבי כי את הכלים האלה לקח מבית נטוש בכפר שנכבש על ידי יחידתו במלחמת השחרור. לשאלותיי  סיפר כיצד רכב משוריין נושא רמקול הקדים כל התקפה על ישוב ערבי וקרא לתושבים לאסוף את חפציהם ולעזוב את הבתים לפני כניסת כוחות הצבא היהודי.

 

במשך שנים, המקורות היחידים שעסקו בגירוש התושבים הערבים, אליהם הצעיר הישראלי יכול היה להיחשף, היו כאלו שעיצבו את הנרטיב הפלסטיני. וכמו רבבות בני-הקיבוצים שגילו לפתע את היהדות שהוסתרה מהם על ידי הוריהם, וחזרו בתשובה, כך הצעיר הישראלי שגילה פתאום את סיפור הנכבה, עמד, בלשונו של עמוס עוז: כ"מתבגר צוהל בן ארבע עשרה וחצי, שגילה את ערוות הוריו ושמח לאידם".

 

תגובתי לסיפורו של סבי לא הייתה כזו, זכיתי וסבי וסבתי חשפו בסיפוריהם את החיים בארץ ישראל ערב מלחמת השחרור, הירי על שוק הכרמל מכיוון מסגד חסן-בק, ההתקפות על היישובים המבודדים ובאופן כללי, תחושת הסכנה כי האוכלוסייה הערבית העוינת, בסערה של אש, תשים לאל כל ניסיון להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. בהנהגה היהודית עלתה התובנה כי לא תתכן מדינה יהודית איתנה, בעודה מנוקדת ביישובים ערביים עוינים, כמו העיירה סלמה למשל, שממנה יצאה ההתקפה הגדולה על שכונת התקווה התל-אביבית. הפתרון שנבחר היה טראומטי, אך הכרחי. דחיפה אקטיבית ופאסיבית שתגרום לתושבי היישובים הערבים לנטוש את בתיהם. פני הארץ שונו, ורצף של יישוב יהודי נוצר לאורך רוב שטחי הארץ.

 

פסיכולוגים מצביעים על כך שחוויה טראומתית שקורה לעולל בשלב הטרם-מילולי, השפעותיה אלימות יותר מטראומה שמתרחשת בגיל מאוחר יותר. הסיבה לכך היא חוסר היכולת לתאר את המאורע במילים, והשארות החומר הטראומטי בעמקים נפשיים שאינם ברי המשגה ותיאור. גם הטיפול בבוגרי טראומה שכזו קשה יותר, ובמהלכו ניתנים תיאורים ומילים לחוויות ההיוליות. החברה הישראלית של שנות המדינה הראשונות הייתה חברה תמימה ודלה באפוסים מוסכמים. זיכרון ניצולי שואת אירופה ובתיהם שנגזלו  על ידי שכניהם לשעבר גם הוא תרם למבוכה. ביקורים מסתוריים של תושבים לשעבר, בבתים הערביים שאוכלסו בעולים חדשים חייבו נקיטת צעד ערכי. במקביל לחקיקת חוק נכסי נפקדים 1950, החלה מערכת החינוך הישראלית לספר סיפור שהיה נכון רק בחלקו, על בריחה ונטישה של התושבים הערביים, בלי לומר מילה על גירוש. אבל כעולל שנחשף לטראומה, זיכרון הגירוש נותר חבוי, לא מילולי, לא מגיע לידי ביטוי תקשורתי. וכמו כל פוסט טראומה, גם זיכרון זה לא התפוגג, הוא התמקם בעמקי האתוס, חבוי מעין, שולח חיצי כאב תת-הכרתיים, מתפרץ מדי פעם דרך התנהגויות שליליות. הרצון החברתי שלא להתעמת עם אספקטים של עוול מסוים, דרך חינוך נאות להצגת התמונה המלאה, שחייבה צעד מכאיב שכזה, מן הסתם נבעה מתוך רצון ליצור אתוס בריא ואחיד, אך יצרה את ההפך המוחלט. "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות", אמר יעקב חזן. גם אנחנו רצינו לגדל דור של ציונים בטוחים בדרכם, אך השארנו אבן נגף, באשמת חינוך מטעה, שפתחה פתח לאימוץ נראטיב אפולוגטי ולא מבוסס, שפרותיו הם שיח מתעורר על זכות השיבה ועצם הלגיטימיות של גבולות הפסקת האש 1949. אולי הגיעה העת להמשיג את הטראומה החבויה הזו, להסביר אותה ולתת בה הגיון. נראה שרק חינוך היסטורי שכזה, שהתמה שלו תהיה "גירשנו, כי לא הייתה ברירה", יעזור לחברה להתמודד עם הכאב הישן, וימנע מנושאי נס הנכבה החד-צדדית מלהיות סוכן הידע היחיד בנוגע לטרגדיה של תושבי הארץ הערבים בזמן מלחמת השחרור.