מישהו ירה באנדרו תומס.
בנובמבר 1944 נמצאה גופתו של תומס, רוקח פופולארי מהעיירה מרטינוויל, לואיזיאנה, כשהוא ירוי למוות בביתו.
לאחר כתשעה חודשים נעצר בפורט ארתור ווילי פרנסס, בחור שחור בן חמש-עשרה, באשמה שהיה סייען של סוחר סמים. לאחר זמן קצר התברר שאין שום סיבה לקשור את ווילי לסוחר הסמים, אך לאחר כשסיפר שבעבר עבד עבור הנרצח אנדרו תומס, החלו השוטרים שואלים אותו אודות הרצח. לאחר כמה דקות הוכתבה ונחתמה הודאה, מבלי שהצעיר נפגש או התייעץ עם עורך דין. אחרי משפט בזק שארך יומיים, מצא חבר המושבעים שהורכב על טהרת הצבע הלבן את ווילי אשם, ונגזר עליו מוות על ידי כיסא חשמלי.

התנהגותו המופתית ומזגו הנעים של ווילי, גרמו לצוות הסוהרים והאסירים לחבב את הצעיר. לכן כשהוטל על הסוהר אפי פוסטר והאסיר ווינסנט ונציה להרכיב את הכיסא החשמלי, הם נעזרו בכמויות גדולות של אלכוהול על מנת להרגיע את עצביהם, וסיימו את ההרכבה כשהם שיכורים כלוט.
בבוקר ההוצאה להורג, ב3 במאי 1946, ווילי, שעתה מלאו לו שבע-עשרה, היה נרגש ומפוחד מכדי לדבר. הוא נקשר לכיסא וכיווץ את אגרופיו בחוזקה כשהוא מחכה לזרם החשמלי שיכה בו.
אבל משהו השתבש. אולי היה זה המזל, אולי היה זה האלכוהול ששתו מרכיבי הכיסא, אבל ווילי לא מת.

"הדרך הטובה ביותר בה אני יכול לתאר את זה היא 'וואם! זסט!'" כך תאר ווילי את מה שחש כשעבר הזרם החשמלי בגופו. " הרגשתי כאילו מאה ואלף מחטים וסיכות דוקרות את כל חלקי גופי וכאילו סכיני גילוח חותכים את רגלי. יכולתי להרגיש את זרועותיי קופצות בצדי גופי. לדקה חשבתי שאני הולך להפיל את הכיסא על הרצפה. נראה לי שצרחתי עליהם, הם אמרו לי אחר כך שצעקתי 'תפסיקו את זה! תפסיקו את זה', אני בטוח שזה מה שרציתי שהם יעשו, שהם יכבו את זה".
והם באמת כיבו את זה. הסוהר שהפעיל את המתג החשמלי, ורק דקה לפני כן אמר בארסיות "להתראות ווילי", עתה הפטיר כלפיו: "פספסתי אותך הפעם, אבל אני אתפוס אותך בשבוע הבא, גם אם אאלץ להיעזר בסלע". ווילי ההמום נלקח משם כשהוא ממלמל שיש בפיו טעם של חמאת בוטנים.
וויל לא הוצא להורג בשבוע שלאחר מכן. באורח די מפתיע, עורך-דין מקומי וצעיר בשם ברטרנד דה-בלנק (1911-1992), שחזר לא מזמן משירות במלחמת העולם השנייה, החליט לבוא לעזרתו של ווילי וקרא לדחיית ההוצאה החוזרת להורג. עבור תושבי מרטינוויל החלטתו של דה-בלנק הייתה מפתיעה. מעבר לעובדת היותו לבן, ברטרנד היה חברו הטוב של הנרצח, אנדרו תומס.
עבור דה-בלנק העוול זעק לשמיים. מעבר לעובדה שווילי היה בן חמש-עשרה כשבוצע הרצח, מה שמעלה את הספק אודות כשירותו להיות מוצא להורג, הודאתו נלקחה בלי נוכחותו של עורך דין. כמו כן, ווילי טען במשפט שהוא לא אשם, אך עורכי הדין שמונו עבורו על ידי בית המשפט לא נשאו נאום פתיחה, לא חקרו את העדים, לא הציגו עדים או ראיות מטעמם, ובכלל, לא עשו ולו מאמץ קל לנסות ולטעון כנגד ההאשמות. ייתר על כן, שכניו של תומס טענו שבליל הרצח שמעו יריות מכיוון ביתו, ולאחר מכן ראו רכב נמלט מהמקום. בגילו ומעמדו, לא היה לווילי רכב ולמעשה הוא אף לא ידע לנהוג. אם לא די בכך, האקדח בו בוצע הרצח נמצא על ידי המשטרה קרוב לזירת הרצח, והשתייך לאחד מסגני השריף בעיירה, אדם שבעבר איים להרוג את תומס לאחר שחשד בו שהוא מנהל רומן עם אשתו. אם לא די בעובדות אלו על מנת להעלות חשד אודות כשירותו של ההליך המשפטי במהלכו הורשע ווילי, אפשר להוסיף את העובדה שהאקדח בו נורה תומס, וכן הכדורים בהם נורה נעלמו מחדר הראיות של המשטרה כבר בתחילת המשפט. יחד איתם, אגב, נעלם גם ארנקו של תומס, שהמשטרה טענה שהיה בכיסו של ווילי כשנעצר.
התיק אותו הוביל דה-בלנק הגיע עד לבית המשפט העליון של ארצות הברית, והוא טען לפגיעה בתיקונים החמישי והארבעה עשר לחוקת ארצות הברית אודות הליך משפטי ראוי ושווה, וכן לתיקון השמיני שאוסר על ענישה אכזרית ובלתי רגילה.

בינואר 1947 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית כנגד עתירתו של דה-בלנק, ובמאי באותה השנה הובל ווילי בשנית אל הכיסא החשמלי. כמה ימים לפני כן אמר ווילי שהוא הולך לפגוש את בוראו "במכנסי יום ראשון ובלב יום ראשון שלי". ההוצאה להורג השנייה של ווילי פרנסס עברה ללא תקלות, והוא הוכרז מת ב12:10, 9 במאי 1947. בו ביום בו מלאו שנתיים לניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, ניצחון השוויון והחירות על אכזריות, גזענות ודעות קדומות.

בתמונה: ווילי, מתכונן לסיבוב השני.