בתחילת המאה העשרים הסבה אירופה לשולחן משחק הפוקר האנושי, במחשבה שהיא אוחזת בידה סט קלפים מושלם. פרוץ מלחמת העולם הראשונה תפס את האנושות המערבית בעודה זחוחה ומדושנת, טרף את הקלפים ושבר את השולחן. יסודות הבטון של הקדמה התערערו, ואימת חוסר ודאות נפלה על כל אשר נתפש כמובן מאליו, אך שבועות בודדים קודם לכן.
הזוועה, ההרס הסיטוני והאובדן העצום בחיי אדם הותירו את תושבי אירופה המומים ואובדי עצות. בארבעת החודשים הראשונים של המלחמה, נהרגו למעלה ממיליון חיילים. בשל דרך הלחימה באותם חודשים, שהתאפיינה בתנועה, התקדמות ונסיגה, רבות מהגופות לא זכו לקבורה מסודרת, והמזכרת היחידה מהחייל שנפל היה מברק לקוני שקיבלו שארי בשרו, וזיכרונות הולכים ודוהים מילדות מאושרת. ברחובות הלבנים של לונדון, בשדרות הרחבות של פריז וברלין, ובעיירות ובכפרים בכל רחבי אירופה הסתובבו יתומים ואלמנות, אמהות ואבות שכולים וליבם מדמם. האמנם הלך הבן ואבד לעד? האם יתכן שהאדם, פאר הארץ, שליט הבריאה, נהג המרכבה המפוארת של היקום, ימחק באפסות שכזו כמות מעולם לא היה?
ערב המלחמה היו רשומות בבריטניה 145 אגודות ספיריטואליסטיות, והיחס אליהן היה כאל שעשוע שטותי. עד סופה של המלחמה מספרן יתקרב ל400. מול זוועות המלחמה והאובדן עמדו מדעי הטבע והחברה נבוכים ואילמים, ואילו המדיומים, המתקשרים, האובות והיידעונים הציעו מרכולת משכנעת מתמיד. לא, המוות איננו הסוף, לא, בנך לא נעלם וחדל - הוא מתקיים במישור אחר, והוא רוצה לתקשר איתך, לתת מעט מזור ללב הכואב, לסדוק את הקיר החתום ולפתוח חלון בתא האפל בו אתה כלוא. אלפי סיאנסים נערכו בבריטניה בכל שבוע, חלקם בחוגי בית מצומצמים, חלקם לעיני קהל אלפים.
בין ההורים השכולים, בלטו שני אישים שעד המלחמה ניצבו כעמודי שיש במקדש הרציונאליות. האחד, ארתור קונן דוייל, רופא וסופר, אביו מולידו של שרלוק הולמס - הבלש הספרותי שבז לאמונות התפלות ומצא הסבר הגיוני ומדעי לכל תעלומה.
ואז בנו של דוייל, קינגזלי, נהרג במערכת הסום. דוייל איבד בשדות הקרב גם את אחיו, שני גיסיו ושני אחייניו, ושקע לדיכאון ואבדן משמעות. האומנת של ילדיו, שאיבדה בעצמה שלושה אחים במלחמה, הציעה לו להשתתף בסיאנס. היכולת לקבל מסרים מאחיה שאבדו בחטף מילאה את ליבה בנחמה, ואולי האדון דוייל יוכל להקל בכך מעט על כאביו. אביר הספקנות ארתור קונן דוייל, החל להשתתף בסיאנסים, קיבל מסרים מבנו האבוד, והפך למעריץ נלהב.
במאמר למגזין מטרופוליטן מינואר 1918 כתב קונן-דוייל:
"פרוץ המלחמה יצק כנות ורצינות לתוך נשמותינו, ואילץ אותנו להביט מקרוב על אמונותינו ולהעריך מחדש את ערכן. אל מול עולם מיוסר, כששומעים בכל יום על מותם של טובי בנינו בטרם הגשימו את הבטחת נעוריהם, וסביבנו רעיות ואמהות נטולות מושג ברור האם יקיריהן נהרגו, התחוור לי לפתע שתחום הספיריטואליזם הוא באמת כביר. זו אפשרות כנה לתקווה והנחייה עבור המין האנושי בעת בה הוא שרוי בסבל נורא".
אוליבר לודג' היה פיזיקאי, חבר החברה המלכותית למדעים וחוקר גלי רדיו ומגנטיות. גילוייו תרמו לפיתוחו של הרדיו והבנת התנהגותם של גלי האתר. בנו ריימונד נהרג בקרבות סביב איפר ב1915. לאחר שהשתתף בעשרות סיאנסים הפך פרופסור לודג' לספיריטואליסט מושבע, וספרו "ריימונד – על חיים ועל מוות", נמכר בארבע מהדורות עוד לפני סיומה של המלחמה. בספרו מתאר לודג' את העולם שמעבר כפי שתיאר אותו בנו, במסרים שהתקבלו במהלך סיאנסים. ריימונד הרגיע את הוריו מוכי היגון וסיפר שמרחבי הנצח אותם כינה "ארץ-קיץ" נוחים באופן מפתיע, המתים מתגוררים בבתים מרווחים, וסיגרים, וויסקי וספרים מסופקים לכל דורש. עבודתו, כך מסר הקצין המנוח, היא לקבל את המתים החדשים, רבים מהם מסרבים להכיר בכך שחייהם הארציים הסתיימו, ועליו לשכנע אותם שעתה הגיעה העת לחדול מללחום. ככלל, המתים עמלים על שמירתו של עולם החיים, והמשך הקיום עלי אדמות. מלחמת העולם הראשונה שלחה את האדם מוכה היגון לחפש נחמה ומשמעות לאובדן בטרקליניהן של מכשפות.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה היה המשורר הבריטי רודיארד קיפלינג אחד הקולות הברורים והרמים ביותר בינות אלו שהצדיקו אותה. קיפלינג רתם את מלא התלהבותו וכשרונו הספרותי, וכשהוא שוזר מושגים כמו "חובה", "מידה טובה" ו"גורל", קרא לדור הצעיר לכתף תרמיל ורובה, ולצאת לשדות הקרב להגן על האימפריה.
במאמר אודות אחוזי ההתנדבות הנמוכים לגיוס כתב קיפלינג: "אך בעוד שנים, מה יהיה מעמדו של אדם שבחר במודע להדיר עצמו מחיבוקה של הרעות? מה יהא על משפחתו, ומעל לכל, על צאצאיו - כשיחתמו הספרים והעלילות על מידת ההקרבה של כל כפר, ישוב, קהילה, פרבר, עיר, פלך, גליל, מחוז ומושבה ברחבי האימפריה?"
בן הזקונים שלו, ג'ון, ג'ק כפי שקראו לו הוריו, סבל מקוצר ראיה חמור ונדחה על ידי לשכת הגיוס. האב הנלהב לא ויתר והפעיל קשרים אישיים עם ראש המטה הכללי הבריטי לשעבר לורד פרדריק רוברטס, ולבסוף הצליח הבן, בעידוד אביו, להתמנות כמפקד מחלקה בחיל הרגלים. בספטמבר 1915 נפגע סגן משנה ג'ון קיפלינג מפגז ביום השני של קרב לוס, משקפיו נפלו מפניו והוא נצפה זועק מכאב בפנים מרוטשות. גופתו לא זוהתה. האב מוכה היגון סרב לקבל את אובדנו המוחלט של בנו, ובילה שנים בניסיון לאתר את מקום מנוחת בנו, אך לשווא.
ב1917, פנה משרד המלחמה הבריטי אל המשורר הנערץ והאבל וביקש ממנו להציע נוסח שיופיע על קברי החיילים האלמונים, דבר מה יותר מעודד מאשר הכיתוב הלאקוני "חייל אלמוני". קיפלינג הציע את הנוסח שהתקבל ומופיע על קברי למעלה מ200,000 חיילים שגופתם לא זוהתה: "A Soldier of the Great War Known Unto God." רק ב2006, שבעים שנים אחרי מותו של האב השכול, אותר סופית קברו של הבן בבית העלמין הצבאי הבריטי באן שבצרפת.
לאחר המלחמה פרסם קיפלינג המפוכח והשבור ספר בשם "כתובות מצבה של המלחמה", אסופת שברים, רסיסי שירים ספוגי כאב והכאה על חטא. אחד השירים בספר, שיר זעיר בן שתי שורות נושא את השם "צורה מקובלת".
"וְלַשְּׁאֵלָה, לְשֵּׁם מָה מַתְנוּ בַּקְּרָבוֹת,
לָהֶם תָּשִׁיב, בְּשֶׁל שִׁקְרֵי אָבוֹת."
קיפלינג השכול לא היה עיוור לאבדן הדרך האנושי לאור האסון, ובחיפוש שפיעם בלבבות שארי הבשר השכולים אחר מעט משמעות שתמלא את החור שנפער בנשמתם. בניגוד לרבים, נותר קיפלינג רציונליסט איתן אך מלא חמלה אל מול הסחף הספיריטואליסטי.
כמה חודשים לאחר סיומה של המלחמה, ובהשראת הסיפור המקראי על המלך שאול מוכה היגון, פרסם קיפלינג שיר על נוכלי-הרוח, ושמו "הדרך לעין-דור".
"...וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר" (שמואל א' כח' 7)
הַדֶּרֶךְ לְעֵין דּוֹר פְּתוּחָה לִרְוָחָה,
לְרַעְיָה אוֹ לְאֵם שְׁכוּלַת-יֵלֵד.
שָׁם, אֶת מֵתֵינוּ נִפְגּוֹשׁ בְּשִׂמְחָה,
כְּמוֹ בִּימֵיהֶם עֲלֵי-חֶלֶד.
אוֹצָרוֹת אֲבוּדִים אֲצוּרִים לְאֵין סְפֹר,
לִלְבָבוֹת שׁוֹמֵמִים בְּדַרְכָּם לְעֵין דּוֹר.
לְחִישׁוֹת נֶחָמָה מִן הַשְּׁחוֹר יִלְחֲשׁוּ,
יָדַיִם, הוֹ אֵל - מֻכָּרוֹת!
מַרְאוֹת וְקוֹלוֹת, הַסְכִּיתוּ, רִגְּשׁוּ!
אֱמֶת הַסִּפּוּר, וְאוֹר יְקָרוֹת.
וְהֵם שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיָּם הַשָּׁחוֹר,
יְזֻמְּנוּ - בְּתַשְׁלוּם - הַיְשֵׁר לְעֵין דּוֹר.
אַךְ שְׁרוּיִים הֵם עָמֹק בְּלִקּוּי מְאוֹרוֹת,
אַף הֶגֶה אֵינֶנּוּ עוֹבֵר.
אִלְמָלֵא יְבֻטָּא בִּשְׂפָתַיִם זָרוֹת,
וְיִהְיֶה בְּמִלּוֹתָיו שֶׁל אַחֵר.
הַבֵּן לְאִמּוֹ וַדַּאי שֶׁדֶר יִמְסֹר,
דֶּרֶךְ פִּיו שֶׁל שָׂכִיר – זֶה הַחֹק בְּעֵין דּוֹר.
אַךְ תְּשׂוּרָה שֶׁכָּזוֹ בְּקַלּוֹת לֹא תַּגִּיעַ,
מִמֵּתֵינוּ, וְלֹא בְּחִנָּם.
בְּנֹהָם וּבְרִיר אֶת פָּנָיו הוּא יָזִיעַ,
וְהַכֹּל בִּפְלִיאָה לְעֵינָם.
הַקּוֹל מִן הַבֶּטֶן יִבְקַע, וְאָנוּ בְּתֹר,
נְשַׁלְשֵׁל עוֹד מָעָה לַדָּרִים בְּעֵין דּוֹר.
עַל אַף הַמַּרְאוֹת, אֱמוּנָה הִיא הַכֹּל,
סַבְלָנוּת וְחִפּוּשׂ אָחַר פֵּשֶׁר.
לְעִתִּים כָּל דְּבָרָיו שֶׁל הָמֵת מִן הַשְּׁאוֹל,
הֵם אַךְ גֶּבֵב, אוֹ לָעַג אוֹ שֶׁקֶר.
(רוּחַ שֶׁקֶר תַּכְאִיב, תְּשַׁקֵּר וְתִסְתֹּר,
עַד חַיֵּיהֶם וְלִבֵּנוּ, יִתְגַּלּוּ בְּעֵין דּוֹר)
הֲדֶרֶךְ לְעֵין דּוֹר קָדְמָה לְכָל רְחוֹב,
וְטֵרוּף בּוֹ בְּזֵה הַמַּסְלוּל.
יוֹבִיל נְכוֹחָה אֵל בֵּית אֵשֶׁת-אוֹב,
כְּמוֹת הוֹבִיל בְּיָמָיו שֶׁל שָׁאוּל.
וְהַכֹּל כְּשֶׁהָיָה בַּכְּאֵב שֶׁנִּשְׁמֹר,
לָהֶם הַיּוֹרְדִים בְּדַרְכָּם לְעֵין דּוֹר.
(תרגום ק.ח)