164183523_10159240231829781_737833121358

מספר ימים לאחר שגרמניה הודיעה שהיא שוקלת לארח את התערוכה העולמית של 1900, קפצה צרפת והכריזה שהתערוכה העולמית הראשונה של המאה העשרים תתקיים בבירת העולם, פנינת הקדמה ונסיכת העינוגים, עיר האורות לגדות הסן, פריז.
זו לא עוד תערוכה, זו תהיה התערוכה שתצעיד את העולם אל המאה החדשה - האחרונה של האלף השני, התערוכה שתכתיב את הקצב והסטייל של המאה שאמורה להיות הנפלאה בתולדות האנושות. למה שלא תהיה? לקראת מפנה המאות עמד המין האנושי גאה ואופטימי, והסתכל על הטבע כולו מונח לרגליו.

לקראת 1900 נראה היה שהאנושות סיימה את התבגרותה וזכתה בעצמאות. המרחק נוצח זה מכבר, וספינות קיטור בטשו בימים, מקצרות את זמן ההגעה מהכא להתם לימים ספורים. מה שבעבר היווה סכנה הפך לשיט תענוגות. תעלת סואץ ותעלת פנמה ביטלו את מחסום היבשות בן מאה שישים וחמשה מיליוני השנים, מאז נקרעה פנגיאה והתעצב העולם המוכר לנו. צוללות וחליפות אמודאים הסירו את המסווה מעל המצולות, עד עתה טרה-אינקוגניטה, והפכו את מעמקי הים לעוד טרקלין בביתו של האדם.
מנועי קיטור, בעירה פנימית, דיזל וחשמל הזניקו רכבות ורכבים פרטיים על האדמה, וקיפלו את הארץ לכדי מטפחת מרוקמת כבישים. בשמיים שייטו ספינות אוויר, מונעות במנוע וניסויים מתקדמים בתעופה יבשילו לטיסה הראשונה של הקיטי-הוק רק שלוש שנים לתוך המאה החדשה. השמיים, שמיים לאדם, ואת הארץ הוא ראה מלמעלה, והדפיס אטלסים מפורטים שהפכו את מרחבי הכדור לחצר האחורית שלו.
אבל האדם לא הסתפק במרחק. גם את הזמן האדם ניצח, וקווי טלגרף וטלפון נמתחו לאורך ובין יבשות והעבירו מסרים וצלילים בן רגע. דרכם יכלו כל בני האדם לשוחח בשפתו הבינלאומית של הד"ר זמנהוף, מדלגת בקלילות מעל כל אשר הפריד בין לאומים עד עתה. הנצח עצמו הובס זה מכבר. בעזרת הסינמטוגרף של האחים לומייר והפונוגרף של אדיסון, השתמר לעד את רשמו של האדם, תנועתו וקולו.
הבטון המזויין וקונסטרוקציות פלדה עצומות שינו את קו הרקיע של ערי העולם. מבני ענק נבנו, גשרים מורכבים ובעיקר - גורדי שחקים כאצבעות מגדל-בבל מחציפות כלפי הרקיע.
גילוי עצמות זוחלי ענק מאובנות, זני אדם לא מוכרים וחפירות ארכיאולוגיות מדוקדקות איימו לכתוב מחדש את מעשה בראשית. המיתוסים הופשטו מהמסתורין ונראה שלכל החידות בא פתרון. לא נותר דבר בשמיים, בארץ, בעבר או בעתיד שהצליח להתחמק ממבטו החוקר של המדע. האדם הסתער על היקום כולו בשיניים חשופות ובגיחוך זחוח.
פיתוחים טכנולוגיים בחקלאות, תברואה, תעשייה ורפואה שיפרו את איכות ואורך חייהם של בני האדם, הורידו את מחירי המזון בחצי, והציפו את השווקים בבגדים, כלים ושאר מוצרים במחיר שהיה שווה כמעט לכל נפש.
מאז המאה הראשונה לספירה ועד לתחילת המאה ה19, עלה התוצר האנושי הממוצע לנפש ב40 אחוזים. במאה ה19 בלבד, הוא הכפיל את עצמו.
ספרי מבואות וסיכום של כמעט כל נושא, מספרות ועד גיאולוגיה, מאנטומיה ועד להיסטוריה עתיקה נכתבו. תילי תילים של מילים בוטחות, ברורות ומוחלטות. בעזרת ההמצאה, הטכנולוגיה, המדע ובעיקר החשיבה הרציונאלית, האדם סלל לעצמו דרך התפתחות ליניארית, אינסופית ומובטחת. אמונות תפלות וחשיבה מיסטית נראו כמחלת ילדות שהאדם הלך והתנער ממנה, מקדשי האל התרוקנו ומוזיאוני הטבע המו ממבקרים.

לכן לא היה סיכוי שפריז, בירת האושר האנושי והשיק המהפנט, תוותר על ההזדמנות לארח את כל האנושות לחגיגת יום ההולדת, מסיבת הכתרה, טקס קבלת תואר בוגר במדעים ואושר שהאדם העניק לעצמו.
המשימה לא הייתה פשוטה. פריז כבר הדהימה את העולם בתערוכה העולמית 11 שנים קודם לכן כשהציגה את מגדל אייפל, 312 מטרים ו7,300 טונות ברזל של סתם-כי-בא-לנו חסר שימוש. עכשיו יהיה על פריז להתעלות על ההישג הקודם, ולספק משהו שעוד לא היה, כי העולם מגיע לבקר.
והעולם בא. בין אפריל לנובמבר 1900 נהרה האנושות אל התערוכה העולמית בפריז, 51 מיליונים ממנה. 51 מיליונים מתוך אוכלוסייה עולמית של 1.6 מיליארד בסך הכל.
העיר המציאה את עצמה מחדש עבור התערוכה, מצוידת ברשת חשמל, מערכת ביוב מודרנית, ומבני ענק שנבנו במיוחד עבור התערוכה ונותרו בה עד היום. גשר אלכסנדר השלישי, תחנות רכבת חדשות, קו מטרו ראשון, הפטי-פאלה והגראנד-פאלה, ועוד ועוד. זאת מלבד מתקני התערוכה שפורקו לאחריה, כמו היכלי התצוגה העצומים - שורת ארמונות ענק, כל אחד מוקדש לאומה אחרת, מתוכנן, בנוי, מעוצב ומקושט בסגנון הייחודי שאמור להפגין את ייחודה והישגיה של כל אחת מהאומות המציגות. גם הקולוניות שותפו בתערוכה, בבניינים שנבנו לפאר את ההישגים של המדינות ששלטו עליהן, ובהם מופעי ילידים שיובאו על פיליהם, גמליהם וגלימותיהם לצהלות הקהל. בהיכל התעשייה העצום שאגו מנועי ענק ומכונות פלצות, שהפגינו את הישגי הטכנולוגיה האנושית. הסופר הנרי ג'יימס כתב שמראה הקהל שעמד מלא מורא ואמונה מול המנועים נדמה בעיניו לעולי הרגל הדומעים בלורד. הצייר האיטלקי ג'קומו באלה חש שחיו השתנו בשל חוויותיו בתערוכה והחליט לקרוא לשלושת בנותיו על שם הפלאים אליהם נחשף בפריז של 1900 – אלטריצ'יטה (חשמל), לוצ'ה (אור) ואליסה (מדחף).
המבקרים בתערוכה לא פספסו את מתחמי החידושים בחקלאות, תחבורה, צבא, ימאות, חשמל, אופטיקה, ריהוט ועיצוב פנים, אמנות ופנאי. הם צפו בהקרנת סימולטור טיסה בכדור פורח ב360 מעלות, הדמיה של הפלגה בספינת פאר – כולל נענועי גלים ורסס מי-ים, סרטים מלווי קול בכיכובה של שרה ברנהארד, הדמיה של נסיעה ברכבת הטרנס-סיבירית וצפייה בירח דרך הטלסקופ הגדול ביותר שנבנה אי פעם. שלושים וחמישה אלפי מדליות הצטיינות בחדשנות הוענקו במהלך התערוכה, אחת מהן לפחיות המרק המשומר של קמפבל. הם בתורם המשיכו להתהדר ולציין את קבלת המדליה גם 62 שנים לאחר מכן, והונצחו בציורו של אנדי וורהול.
מי שהתעייף מההוד האדיר של התערוכה, קפץ לבקר באולימפיאדה המודרנית השנייה, שהתרחשה באותם הימים בפריז, ובה לראשונה השתתפו גם אתלטיות. כל זאת בנוסף לקונגרס הבינלאומי הפילוסופי הראשון והכינוס השני של הקונגרס הבינלאומי של המתמטיקאים.
אפילו האוויר היה שונה בתערוכה. במתחמי התערוכה הופעלו קרוניות חשמליות, מוניות אופניים ואפילו מדרכות נעות מונעות חשמל, ומיעוט הסוסים העניק לאוויר ארומה אחרת, דלה בניחוח גללי-סוסים, צלולה יותר מחוויה עירונית ממוצעת של אותם הימים.
שער הכניסה המונומנטאלי, ובו 36 כניסות ו56 אשנבי כרטיסים, עוצב כקשת משולשת אדירה ומשני צדדיה עמדו שני עמודים בגובה 35 מטרים. השער כולו, על קשתותיו, פסליו ועמודיו הואר בעזרת אלפי נורות חשמל צבעוניות. מי שעמד למרגלות השער ועלה אט אט במבטו, התפעל מהפרטים והקישוטים, שעוצבו בהשראת יצורים חד תאיים משרטוטיו של החוקר ארנסט הקל, התפתחו למה שנדמה כעצמות חוליות של דינוזאור, עד שהגיעו, כמו האנושות, כמו ההיסטוריה, כמו המציאות בעבור דרי סוף המאה ה19, לכדי כליל השלמות, נזר הבריאה, המדרגה העליונה והמושלמת – הפריזאית. בקצה ההתפתחות האנושית הפיסולית הזו הציב הפסל פול מורו וותיה פסל בגובה שישה מטרים של גברת גאה, ראשה נישא אל-על, ידיה פרושות בברכה, אבל לא יותר מדי, וגופה עטוף במעיל תכול שניתן היה לקנות בחנותו של מעצב האופנה העכשווי ביותר בפריז.
מורו וותיה היה אמן צעיר באותם הימים, בנו של אמן ואחיו של צייר, ובעל סגנון אר-נובו שהיה בו זמנית סוער אך בטוח, ביטוי מושלם לאופטימיות האנושית של 1900, להישגים האדירים ותחושת הבטחון שמעתה – ולעד – ימשיך האדם מעלה מעלה, יתפתח, יתעדן ויכבוש את העולם כולו. בעזרת המדע, התרבות, הטכנולוגיה והחשיבה הרציונאלית, אין דבר שיעצור או אפילו יעכב את מצעדה הגאה של האנושות. קדימה, מעלה, במהירות.

ואז, 14 שנים לאחר מכן, פערה סופת המלחמה את פיה, והעולם עלה באש.
הגראן-פאלה התרוקן מאמנות ושימש כמטווח לאימוני חיילים, כל משאבי צרפת, אירופה והעולם הופנו למלאכת הטבח, ונשות פריז המירו את המעילים הססגוניים בלבוש אבל שחור. הרציונאליות התפוגגה, והאופטימיות קרסה. גם מורו וותיה נשאב לסערת המלחמה, התבוסס בבוץ, דם ומוות בשדות הקרב של ורדן, ונפצע קשה מאוד.
כשהסתיימה המלחמה, שב העולם אל חיי האזרחות, מוכה, המום וצנוע יותר. גם מורו וותיה שב אל האמנות, אבל כאדם אחר. לא עוד הוד והדר אינסופי, לא עוד סערה בוטחת, לא עוד ראש מורם מעלה בגאון. ב1920 עלה רעיון במוחו – להקים שורה של אבני זיכרון לחללים שנפערו בנשמתה של אירופה בזמן המלחמה. 240 עמודים שיוצבו לאורך הקו הקדמי ביותר אליו הגיע הצבא הגרמני, לאורך החזית, 650 קילומטרים, מבלגיה ועד גבול שוויץ. עמודי הגרניט סותתו בגובה צנוע מאוד של מטר אחד, קרובות אל האדמה, לא מתנשאות לשרוט את הרקיע. בניגוד לגברת עזת המבט שהשקיפה אל באי התערוכה העולמית של 1900, בראש העמודים סותתה קסדה, ולצדה מסכת גז, מימיה ורימון יד. מורו וותיה לא סיתת את הפנים העזות של החיילים, איש לא העז להביט בעיניהם שוב.
מורו וותיה המשיך ופיסל לאורך השנים שהגיעו, מפסל ומעצב אנדרטאות למלחמה, ללוחמים שנפלו, גם לגיבורים השחורים של הגדודים הסנגלים, אנדרטה מפוארת שנהרסה על ידי הכוחות הנאצים המתקדמים במאי של 1940, מלחמת עולם אחת מאוחר יותר.
בבוקר ה2 בפברואר 1936, ישב מורו וותיה במושב האחורי של מכונית חדישה שדהרה על כביש פריז-בורדו. הוא היה בדרך לטקס הסרת לוט מעוד אנדרטה שבנה. נהג המכונית, סגן במילואים מ.תולה, דהר במהירות של 100קמ"ש, מהירות עצומה לאותם הימים. מבעד לחלונות המכונית התחלף הנוף במהירות, משווה לנסיעה אווירה חלומית, כמו טיסה אינסופית, מנותקת מהקרקע ומהמציאות, קדימה, הלאה, מעלה, במהירות, בבטחון. המשאית שנסעה מולם לא הספיקה לעצור, סגן תולה הפנה את הגה המכונית הצידה, והסתער בעוז על עץ, מרסק את המכונית במהירות מאה קילומטרים לשעה. שלושת הנוסעים במכונית הוצאו ממנה בחיים, סגן תולה ריסק את ירכו, והחזיק מעמד עוד יומיים. מורו וותיה שבר את עמוד השדרה, ומת עוד באותו היום.
בתמונה, ענווה של אחרי מלחמה.