לעצור את החרא הזה
סטיבן פומרוי זעם. כמה ימים לפני כן הוא ישב לצד אחיו תאומו לי, במושב האחורי ברכבו של חבר שנסע ברחובות דנבר, קולורדו. כשעצרו לרגע, ניגש אל הרכב פיליפ טרוחיו, בן חמש עשרה, שלף אקדח וירה. הכדור, שכלל לא יועד לאיש מהם, חדר לראשו של לי. סטיבן אחז בידיו את אחיו התאום כשהבהובי החיים האחרונים עזבו את לי פומרוי, רק בן 16.
סטיבן פומרוי זעם. לאחר הלוויה הוא ישב לצד סבו, שניהם מרוסקים, ספוגים ברגשות עמוקים, עזים וסותמי מחשבה. סבו, פליקס ספארקס, עורך דין בפנסיה, מפקד חטיבה בדימוס, גיבור מלחמת העולם השנייה, גבר שבע קרבות ומוות בן 76, נשען על נכדו החי ובכה מרה.
סטיבן מעולם לא ראה את סבו בוכה. פליקס ספארקס גדל במשפחה דלת אמצעים, ובגילו של סטיבן כבר עזב את הבית כדי לחפש עבודה ולקיים את עצמו. עמוק בתוך שנות השפל הגדול נדד ספארקס מעיירה לעיירה, עבודה לא הייתה, והוא לן ברחובות ואכל שאריות. כשהמטבעות האחרונים והתקווה אזלו, הוא התגייס לצבא בלית ברירה, ולו בעבור הבטחה לארוחות סדירות וגג מעל לראש. כשפרצה מלחמת העולם השנייה עמד בראש פלוגה שהורכבה מהקשוחים שבבחורים, ילידים אמריקאים, מהגרים ממוצא מקסיקני ובני חוואים שנצרפו בקשיי השפל הגדול כמותו.
חמישים שנה מאוחר יותר ישב פליקס ספארקס ומרר בבכי לצד נכדו בן השש עשרה. מראה האיש החסון והקשוח מתייפח מרה בחוסר אונים רק הגדיל את זעמו של סטיבן.
"אני אנקום בהם, בכל מי שקשור לזה, אני אהרוג את כולם", אמר סטיבן במר ליבו וספארקס נזעק. "אתה לא יכול לעשות את זה סטיבן!", התאום השכול הביט בסבו במבט קפוא ואמר "סבא, אני יכול להשיג נשק מתי שרק ארצה".
סטיבן צדק. חוקי הנשק של קולורדו אפשרו לכל אדם בכל גיל לרכוש ולשאת נשק.
ספארקס הבין את משמעותו של נשק. הוא הוביל את פלוגתו בסיציליה, נפצע קשה בעצמו, ברח מבית החולים כדי להלחם עם חייליו באנציו, שם נהרגו רובם. המלחמה שלו המשיכה בצרפת, ועמוק לתוך גרמניה. למעלה מחמש מאות ימים רציפים של לחימה והרג עברו על ספארקס עד שהגיע, עתה כמפקד גדוד, לפאתי העיירה דכאו שבגרמניה. ברגע האחרון שונו פקודותיו, לא לרוץ עם הכח אל מינכן, אלא לכבוש ולהחזיק במחנה סמוך.
מאות ימי הלחימה, אובדן החברים, ההרג והאלימות, כל אלו לא הכינו את ספארקס או את יחידתו למה שנחזה לעיניהם עוד בטרם דילגו מעבר לחומת המחנה. על פסי רכבת נטושים עמדו 39 קרונות משא, ובתוכם מטען דומם. אלו היו למעלה מאלפיים גופות של גברים, נשים ואף ילדים שנשלחו מבוכנוולד. מי מהם ששרד את המסע, נרצח על ידי אנשי הטוטנקופף-פארבנדה, שומרי מחנות הריכוז של האס-אס בירייה או במכות לגולגולת. חיילי היחידה נשברו. חלק התייפחו, חלק צווחו, אחרים הסתובבו חיוורים.
מפקד פלוגה אַיי ביל וולש, לא הצליח להכיל את המראה. "חשבתי לעצמי, המשפחות שלהם לא יודעות דבר. האבות, האמהות, האחיות, האחים והילדים שלהם לא יודעים שהם כאן! הם נעלמו ואיש לעולם לא ידע מה קרה להם". טוראי ג'ון לי הביט על הגופות פעורות העיניים וחש שהן שואלות אותו "למה התעכבתם עד עכשיו?". טוראי עלום מפלוגתו של וולש זעק לפתע "בואו נהרוג את הנבלות האלו עד האחרון שבהם, לא לוקחים אס-אס בשבי!". ספארקס הביט בגופות ומבטו עצר כשהוא מביט על גופת אישה אחת. עיניה הפעורות של הגופה הקפיאו אותו במקום, מאשימות אותו ואת העולם במוות המיותר. ספארקס הקיא את נשמתו והתעשת, הייתה להם משימה לעשות. הוא הורה לחיילים לקפוץ יחד איתו מעבר לחומה ולהכנס אל המחנה. ביל וולש עמד קפוא. "אוקיי, זוז!" ניפץ ספארקס את קפאון המוות מעליו, והיחידה נכנסה אל המחנה.
טיהור המחנה היה מהיר אך יסודי. החיילים התפזרו, מחסלים את השומרים שהמטירו אש מהמגדלים, ואוספים שבויים שנכנעו. לפתע ראה ספארקס את וולש רץ ריצת אמוק אחרי איש אס אס לא חמוש כשהוא זועק שוב ושוב "נבלות, בני זונות!" וולש השיג את השומר והחל מכה אותו בכת הרובה. ספארקס נאלץ לשלוף את אקדחו ולהכות את וולש עד שהפסיק. שבעה חיילים נדרשו כדי לרסן את וולש המזועזע והמשתולל, וספארקס הכריז "אני לוקח את הפיקוד על הפלוגה".
מתוך בית חולים צבאי שהיה במתחם נשלפו כמה עשרות חיילי אס-אס, חלקם פצועים, חלקם מתחזים, וספארקס הורה לאסוף אותם לאורך קיר ארוך שעמד בחצר. מכונת ירייה הוצבה מול השבויים, ואייש אותה טוראי וויליאם קורטין, עוד לא בן עשרים, עיניו הקרועות לרווחה עדיין מלאות ברושם שהותירו אלפי הגופות. ספארקס הביט באיסוף השבויים כשניגש אליו חייל ואמר, "קולונל, אתה צריך לבוא ולראות את זה", ספארקס הלך בעקבות החייל לכיוון מתחם האסירים, שם חיכו לו זוועות נוספות.
בינתיים בחצר, השבויים הגרמנים נעו באי שקט, חלקם צעקו בגרמנית, חלקם סרבו להרים את ידיהם. במידה ומישהו מהם יזוז, הורה וולש לקורטין, פתח באש. בתגובה דרך קורטין את המקלע. לשמע הדריכה, כמה מהשבויים ששיערו שעתה יוציאו אותם להורג, ניסו לרוץ.
כמה מטרים משם פסע קולונל ספארקס בעקבות החייל כששמע צרורות ארוכים של מכונת ירייה מכיוון החצר. כשנכנס לחצר בריצה בעט את קורטין הרחק ממכונת הירייה ועצר את הירי. חיילים אחרים המשיכו לירות. ספארקס זעק לחדול מירי, ושלף את אקדחו מול חיילים אמריקאים, בפעם השנייה באותו היום. הוא ירה לאוויר את מלא המחסנית, עד שהירי עצר. הוא תפס את קורטין בצווארונו וצעק, "מה לעזאזל אתה עושה?!" קורטין ייבב ומלמל שהגרמנים ניסו לברוח.
רב טוראי הנרי מילס שצפה בירי חשב לעצמו "הגענו לפה כדי לעצור את החרא הזה, ועכשיו מישהו מאיתנו עושה את אותו הדבר"
חצי מאה אחר כך, הבין פליקס ספארקס שהנכד שלו רוצה לעשות את אותו הדבר. חייבים לעצור את החרא הזה.
חמישים שנים אחרי תום המלחמה, כעשרים שנים אחרי שפשט בפעם האחרונה את מדיו, ספארקס עמד לצאת למלחמה.
באותה השנה בה נרצח נכדו, איבדו את חייהם בעזרת נשק יותר קטינים אמריקאים מאשר כל החיילים שאיבד ספארקס לאורך המלחמה. הוא אסף קבוצה של הורים וקרובים שכולים שאיבדו את יקיריהם בשל שימוש של קטינים בנשק, וקרא לשינוי החוק. המלחמה לא הייתה קלה, יריביו של ספארקס באיגוד הרובאים הלאומי האמריקאי רצו לשמר את חלוקת הנשק הפרועה בכל מחיר. הם שילמו ותרמו לעשרות מחוקקים בקולורדו כדי שלא ישנו את החוק. ספארקס נאם, פיזר עלונים, התראיין לתקשורת והדפיס מאות אלפי עלוני הסברה, והצליח.
ב12 לדצמבר 1993 קרא מושל קולורדו למושב הצבעה מיוחד של הגוף המחוקק של המדינה, והחוק שאוסר על מכירת כלי ירייה לקטינים, חוק שנכתב על ידי ספארקס, אושר והפך למציאות.
הוא יחיה עוד ארבע עשרה שנים, במהלן המשיך להאבק לשינוי חוקי הנשק בארצות הברית, כי הוא הגיע כדי לעצור את החרא הזה.
בתמונה: באקדח שלוף, עוצר את החרא הזה.