השמאל הישראלי, אמנות לשם אמנות, אלבר קאמי ואדמו"ר חב"ד הרביעי
מדי פעם ניתן לשמוע את קובי אריאלי מתבטא בתכנית הרדיו "המילה האחרונה" ואומר כי השמאל הישראלי הוא "זרם באמנות", ותו לא.
יש מי שהכינוי הזה משעשע אותו, יש מי שמוצא את הכינוי הזה מעליב. ואולי הכינוי קולע ומחמיא אף יותר משם המחנה לכתחילה, זה שמכונה "השמאל הישראלי".
לפני כמה חודשים, באותה תחנת רדיו בה משודרת המילה האחרונה במהלך תכנית אחרת, ראיינה ציפי גון גרוס סופרת ישראלית שפרסמה לאחרונה ספר. הסופרת ספרה בגאווה על ביתה שמתנהל כולו "בדרך האמנות" ועל ילדיה שגם הם משקיעים את כל חייהם לאמנות טהורה. "אנחנו חיים אמנות, נושמים אמנות, הכל בבית סובב סביב האמנות". הסופרת הפליגה בסיפוק וסיפרה על תחומי האמנות השונים שילדיה והיא עוסקים בהם, כשהמשותף לכל תחומי העיסוק האלו היא העובדה המצערת שלפחות בישראל של המאה ה21, פרנסה, זה לא. תהיתי ממה מתפרנסים בני הבית האמנותי הזה, ובקנאה ניסיתי לדמיין מהיכן מגיע הכסף, שמממן את הקומונה המשפחתית. לא הצלחתי לבנות תכנית כלכלית למושבה היצירתית-רוחנית, ואז נזכרתי שבראיון לא נאמר שבעלה של הסופרת הנ"ל, אמן. איני יודע לבטח אם זו האמת, אבל אם אני מנסה לגזור גזירה שווה משאר הסובבים אותי שמקדישים את חייהם לאמנות, רק לאמנות, ורק לאמנות טהורה שאינה כפופה לתנאי שוק, המסקנה ברורה.
על מנת להיות אמן, אדם צריך להיות מנותק לחלוטין מכל דבר שנוגע או אפילו מרפרף מעל לקיום היומיומי. במלים אחרות, הוא צריך מישהו אחר שידאג לזה.
כמי שמנסה גם הוא להפיק מעט פרנסה מעיסוק אמנותי, אני מגלה בכל פעם מחדש, שעל מנת להתפרנס מאמנות, צריך לוותר עליה, ועל מנת ליצור אמנות, יש לוותר על פרנסה. נראה שככול שהאמנות מתנתקת מהקרקע, כך היא מזדקקת, מיטהרת ונעשית מדויקת יותר. חברה טובה הציעה שבפורים הקרוב אתחפש לסופר, "איך", שאלתי, "אתלבש כעני ואתמלא ביומרות?" "לא", היא ענתה, "תדביק על עצמך מדבקת 4-במאה". בשיחה הקטנה הזו סיכמנו את כל הנושא, או עוני ויומרות, או 4-במאה.
אם כך, אדם שרוצה לעסוק באמנות, יהיה עליו לרוב לוותר על צרכי היום יום, או לחילופין, להיות סמוך על שולחנו של מישהו אחר שידאג לכך בעבורו. האמנות מצריכה שקט מוחלט, מהגשמי, מדעת הקהל, מהמצב הכלכלי ומתלאות הקיום. בערך על פרס ראש הממשלה לספרות באנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה מצוין כי הפרס: "יאפשר להם (הסופרים) להתפנות לכתיבה במשך שנה", כי בלי כסף, אין פניות לכתיבה.
ובחזרה לקביעתו של אריאלי. כשנטען כי אלבר קאמי בוגד בערכי ההומניזם וזכויות האדם בכך שאינו קורא לעצמאות מלאה ומידית לאלג'יריה, ענה כי אין הוא יכול לבכר את החופש שדורשים אנשי אלג'יריה על פני שלומה של אמו, מתנחלת בת צרפת. כנגד קאמי קמו כל אנשי הרוח משמאל והוקיעו אותו כאיש ימין מרושע ואכזר, והטילו ספק במוסריותה של כל דרכו הפילוסופית. ומה יעשה איש רוח ישראלי, שקורא לערכי שוויון, תיקון עוולות היסטוריות או הומניזם, כשהוא קורא מביתו ברמת אביב, הרצליה, רמת השרון, עין הוד, טלביה או ממילא, כולן שוכנות לפחות בחלקן על אדמות מגורשי הנכבה? איך ישאף ההומניסט איש השמאל להחלת ערכי המוסר הנעלים והמוחלטים, בידיעה, גם אם מעורפלת, כי החלתם בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יכולה לסכן את חירותו וחיי משפחתו? ובכן, הוא יקרא וישאף, ויטען וייחל, וירצה ויכתוב וייצור. אבל לא יעשה.
ההומניסט איש השמאל יחיה את חיו בתוך מסגרת הערכים הנעלים, אך במנותק לחלוטין מהמציאות הגשמית. הוא יאמין בעליונות המוסר הסוציאליסטי- קומוניסטי-מרקסיסטי, אך לעולם לא יוותר על זכות הירושה, כמו שמתבקש מכתביו של מרקס. אותו איש רוח יעצב את עולמו המוסרי סביב השוויון והזכות לחופש, אך יעדיף שסביבת המגורים המידית שלו תהיה מורכבת מדומים לו, וערך הדירה לא יפגע.
ואני לרגע לא מבקר אותו על כך, להפך.
המצב בו ניתן להאמין בדבר אחד, אך לנתק אותו לחלוטין מההוויה היום יומית הוא מצב מבורך שמביא מזור לכל דיסוננס מייגע שיכול להיווצר מעימות בין המוסר למציאות. האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד רבי שמואל שניאורסון (המהר"ש) אמר בדרשה מפורסמת: "דער וועלט זאגט, אז אויב מען קאן נישט ארונטער גייט מען אריבער, און איך זאג אז מען גייט "מלכתחילה אריבער (העולם אומר שכאשר אי אפשר ללכת מלמטה, הולכים מלמעלה, ואני אומר שמלכתחילה צריך ללכת מלמעלה)" ההוראה הרוחנית של המהר"ש, הפכה לדרך פעולה חב"דית מקובלת. אין טעם אפילו לנסות ללכת מלמטה, דרך הגשמיות או הקושי המציאותי, אלא לגשת לעניין ברמה רוחנית מלכתחילה. דרך המחשבה הזו מתאימה מאוד לרעי הטוב שבנושא גיוס חובה לכל טען בפני טענה ניצחת: "למה אי אפשר לתת לכל אדם לתרום בדרך שהוא רוצה? למה להפוך את המיליטריזם לדרך היחידה האפשרית?" או במילים אחרות, למה כולם לא פשוט יושבים ומדברים, שרים קצת, ושוזרים פרחים איש בשער רעהו?
הגדולה של הקביעה "לכתחילה אריבער" אינה בתועלת שהיא יכולה להביא לאדם בהתנהלותו היום יומית, אלא דווקא באפשרות שהיא פותחת בפניו לניהול עולמו המוסרי. אם ניגש לבעיה מלכתחילה ברובד רוחני, הגותי, , כעב מרחף ולא נוגע בצוק העיתים, נוכל להמשיך ולנהל את המשק האידאולוגי שלנו בלי שום כורח להתפשר, ובלא דיסוננס.
ה"אמנותיזציה" של השקפת העולם לא שמורה רק לשמאל, אלא מופיעה בכל מסגרת דוגמטית, גם כאשר חלק מהדוגמה הוא החובה לא להיות דוגמטי. מדוע מחלל השבת לא נסקל? מדוע בית המקדש לא נבנה? כי גם היהדות גלתה את סוד "לכתחילה אריבער". במידה מסוימת ניתן לומר שגם היהדות הפכה בגולה להיות זרם באמנות, רוחנית, לא נוגעת בגשמי, רק כך ערכיה משתמרים, נקיים ומשכנעים. כך ניתן להיות קומוניסט אדוק, במדינה לא קומוניסטית, ואנרכיסט פעיל, תחת כל משטר יציב.
ובהקשר לסברה כי כל אמן זקוק למממן, אותו אחד, או הון מורש שידאג לצרכי היום יום, מי דואג לשמירת מציאות סבירה וקיומית עבור הומניסט איש-שמאל? כאן נראה שהתשובה ברורה. הפוליטיקאי השמרן, זה שאוחז במושכות ומבצע את המשימה שהוטלה עליו על ידי כל הציבור, גם החלק השמאלי שבו, גם אם המשימה הועברה באופן לא מילולי. המשימה החשובה לשמור על הקיים קיים, ולא משתנה. קפוא, אחיד ומוכר. גם אחרון המקדישים את חייהם לאמנות יתאכזבו מרה אם סבתא תוריש את כל הונה לבניית מוזיאון, ולא לרווחתו והשקט האמנותי שלו, על אף החשיבות שבתרומה כזו.
"זרם באמנות" ותו לא, קבע קובי אריאלי, והעניק לשמאל הישראלי את המתנה הגדולה ביותר, יכולת לשמור על עקרונותיו, על אף, למרות ובהתעלם.