יש משהו מפליא ברני רהב, יותר נכון, במי שמחליט להעסיק אותו. גופים שגם כך סובלים מיחסי ציבור גרועים ותדמית של נהנתנות צינית בוחרים להעסיק כאיש יחסי הציבור, כמי שעומד בחזית הסוערת מול התקשורת ודעת הציבור, דווקא אדם שמייצג בהליכותיו, מראהו, אורח חייו ואפילו בדיקציה שלו, בדיוק את הדברים שאותם גופים היו שמחים, לפחות כלפי הציבור, לא להיות מזוהים איתם.
אנשי פרסום אינם טפשים, מאחרי כל אמירה וצעד פרסומי\יח"צי עומדת חשיבה ואסטרטגיה, וזו של רהב לא משכנעת איש. בעולם של גרין ווש ופינק ווש,איפה הווש הרלוונטי? איפה הפרזנטור העממי והחמים, ה"רמי לוי" של הפרסום? איפה בני מסס של הטייקונים? במקומו מתייצב מול המצלמה אדם שנראה כאילו קם ועלה מחזיונות זוועה של קפיטליזם דקדנטי.
לאחר מלחמת ששת הימים החל הפרופסור המערב גרמני מנפרד הלד לחקור את הפגיעות שנגרמו לטנקים הישראלים במלחמה. כאשר השווה את השריון המערבי למנגנוני הפגזים הסובייטיים גילה שהדרך להמנע מפגיעה היא ל"בזבז" את מרעום הפגז עוד לפני שיחדור את שריון הטנק. ממחקריו של הפרופ' נוצר המיגון הריאקטיבי. טבעו של המיגון הזה הוא כביכול פרדוקס, כדי להגן על הטנק יש לצפות אותו בחומר נפץ. כאר פגז יפגע בקוביות חומר הנפץ, הפיצוץ יפעיל את מרעום הפגז, ואנרגיית הפיצוץ תשתחרר מחוץ לגוף הטנק, ולא בתוכו.
ואולי משמש רני רהב מעין מיגון ריאקטיבי, מצפה את החברות הגדולות לא בסוציאל-ווש אלא דווקא בחומר נפץ מנותק ונהנתני, מאפשר לחיצי דעת הקהל להתנפץ עליו, כשהוא רק מעצים את הפיצוץ. אנרגית הביקורת משתחררת, רהב מפצה עצמו על תחושת המיאוס לה הוא זוכה בשכר מכובד והופעות בפריים טיים, והמותג נשאר מוגן ובטוח.
רני רהב, מלחמת ששת הימים ופרופסור גרמני