"איך לא ראינו?", השאלה שנשאלת שוב ושוב אחרי מקרי התאבדות, איך נותנים משמעות למעשה לא הגיוני? והאם יכול להיות שגתה תרגם את רצונו להתאבד לאחת מיצירות המופת של הספרות הגרמנית?

 

כמה רדודים הם החיים החיצוניים. אתה רואה תחילתו של תהליך, מעט מאמצעיתו היבשושית ואת סופו שלרוב אינו מפתיע, כמה עומק ועניין אנחנו מפספסים בשל העובדה שאנחנו לא בוחני כליות ולב. תחשבו מה היה קורה אם במכלול הנסיון שלנו להבין פעולות אישיות היינו מודעים גם להתחבטויות פנימיות של הנפש. אם היינו מקבלים את תמליל המחשבה של האדם הפועל, מעין יומן מבצעים של כל מה שעבר בראשו, כל החלטה הייתה נראית לנו הגיונית יותר. לפני כחודש התבשרתי כי מכר שלי, בחור צעיר, מוצלח, נאה ונבון, מוקף בנשים וחברי אמת, ירה בראשו לאחר שבת זוגו עזבה אותו. הסובבים אותי הגיבו, כמוני, בהלם מוחלט. העיניים הפעורות לוו בראש מניד לשלילה ופה שאמר: "אני לא מאמין, כמה אימפולסיבי אדם יכול להיות?!" אחרי שגם אני לקחתי חלק פעיל בנסיון הנואל לתת משמעות למעשה שלא נראה לנו הגיוני, גם אם המשמעות היא חוסר משמעות, ישבתי וחשבתי קצת. מה אני יודע? אני יודע איך הוא התחיל, כבחור מבטיח ומקסים, אני יודע שהיה שינוי כלשהו בדרך- החברה עזבה, ואני רואה את הסוף של העניין- גופתו של ידידי מוטסת חזרה לארץ מוצאו, לחיק אמו הדומעת. אבל החיים אינם תיעוד יבש של עובדות ריקות. אני בטוח שבראשו של ידידי עברו מחשבות, ספקות, תהיות והחלטות, לפני שהצמיד לראשו את האקדח, ולחץ על ההדק. נכון, לכל אדם שפוי נדמה כי רק אימפולסיביות יכולה להוביל לצעד פטאלי שכזה, אבל אולי אנחנו חוטאים פה לידידי, ולכל אדם ששם או ניסה לשים קץ לחיו. אולי המחשבות או יותר נכון, ההתעצבות הנפשית שהתאימה למעשה הסופי התחילה שנים לפני שבכלל הכיר את חברתו?

 

בסביבות 1772, משפטן צעיר וגרמני התאהב באישה נשואה. לכולם ברור כי אהבה כזו אבודה מראש, בפרט בחברה גרמנית שמרנית שפרצי הרגש היחידים שמותרים בה הם פחות או יותר ליטוף, וגם הוא, על ראש כלב הציד שלך. המשפטן הוא יוהאן וולפגנג גתה, והאהבה הנכזבת והאבודה מראש הזו לגב' שרלוטה בוף גרמה לו להסתגר ולכתוב בפרץ של 3 חודשים את היצירה האלמותית "ייסורי ורתר הצעיר" שלמעשה מתאר את סיפור האהבה הנכזבת של גתה עצמו, רק בלבושו של ורתר הרגיש שמתאבד בסופו של הספר בלב שבור. הסיפור מועבר בעיקר דרך מכתבים שכביכול שלח ורתר האומלל לחברו וילהלם – שקרוי דרך אגב, על שם חברו הטוב של גתה קרל וילהלם ירוזלם, שהתאבד, תאמינו או לא, בגלל אהבה נכזבת. 

 

סיפור פשוט עם סוף טראגי

 

הסיפור פשוט, פשוט מאוד. וורתר פוגש אישה מדהימה בשם לוטה (שם חיבה לשרלוטה) תוך כדי שהוא מתאהב בה עד כלות הוא מגלה כי היא מאורסת לאלברט, גבר ישר לב ומקסים שמחבב מאוד את ורתר. אלברט חוזר ממסע עסקים ומתידד עם ורתר, האחרון מחליט לעזוב ונוסע. כשהוא חוזר לוטה כבר נשואה, וכששניהם מבינים (אחרי סצנת נשיקה סוערת) כי אין תוחלת לאהבתם, הוא שואל שני אקדחים מאלברט, ויורה בעצמו. אבל גתה לא פראייר, כבר קדמו לו אלפי ספרים וסיפורים על אהבה לא אפשרית וסוף טראגי, למעשה, די קשה למצוא בספרות המערבית סיפורי אהבה עם הפי-אנד, עוד מימי טריסטן ואיזולדה וזיגפריד וברונהילדה. החידוש בספר הוא שגתה ידע שהסיפור האמיתי מתרחש בתוך הנפש, המיוסרת, הקרועה והמתענה. העלילה מתרחשת בעיקר בעולמו הרגשי של ורתר. מאז הציג גתה את הספר המהפכני בגישתו ביריד הספרים של העיר לייפציג ב1774, השתנו חיו של גתה לחלוטין. ראשית הוא עזב את עולם המשפט לטובת כתיבה, שתגיעה לשיאה ביצירה השירית שלו – "פאוסט" ושנית, הוא הפך לגורו של אלפי צעירים סוערים שנדהמו לגלות שאדם אחד הבין באמת מה עובר בראשם. יכולה לעלות ביקורת, מוצדקת במידת מה, על גתה, שהוא לא יכל להבין באמת את שעובר בראשו של מתאבד, עד שיתאבד בעצמו. אבל אולי, אולי גתה כן התאבד בעקבות האהבה הנכזבת, וסופו הספרותי והטראגי של ורתר היא רק סובלימציה שעשה גתה. סובלימציה מהאקדח אל העט, מהעט אל הדף, ומהדף, תאמינו או לא, חזרה אל האקדח. פרסום הספר גרם ליצירת אופנה חדשה בין צעירי אירופה, מכנסיים ווסט צהובים, כמו של ורתר ומעיל כחול כמו זה שלבש כשירה בעצמו. אבל הטרנד החדש לא עצר שם, גל התאבדויות של צעירים רגישים ושבורים שקראו את הספר החריד את אירופה. נדמה שהצעירים מצאו לגיטימציה למחשבה שקיננה בראשם כל אותו הזמן, ורק כבלי המוסכמות עצרו אותם.  אולי באמת הדרך להבין טוב יותר את האדם האובדני היא להכניס לעצמנו לתודעה שהמחשבות השחורות שלו פשוט חורגות כבר מגדר התפיסה החברתית, אל תוך החומר הנפשי הפנימי ביותר, שם אין אף אחד חוץ ממנו, וטובתו האישית. והאחרונה לוחשת, אומרת וצועקת, "תפסיק כבר את הסבל הזה!" .

 

אמפטיה לרצון האובדני ככלי טיפולי

 

חבר, שניצל ע"י מנסיון התאבדות "כושל", שאל אותי "שמע, תנסה רגע להכנס לנעליים שלי, אם היית מוצא את עצמך בתוך ארון קבורה נעול וחתום, קבור עמוק עמוק באדמה, בידיעה מוחלטת שאין לך איך לצאת משם, ומה שנותר זה מוות איטי ומכאיב בהתנוונות ורעב, תחשוב שלא יכולת להזיז ולו אצבע, משותק שם בחושך, מנותק על כורחך מהעולם בדרך כלשהי ליד ראשך היה מוטל אקדח, מה היית עושה?" נאלמתי דום. מה יכולתי לענות, שכן יש דרך לצאת? שהעולם מושיט אלייך יד חזרה? שהאוהבים אותך כל כך רוצים לעזור? הרי בתפיסה שלו, שכלואה בתוך הכאב, אין מוצא, והלחץ רק גובר. פסיכיאטר נחשב מאחת ממרפאות בריאות הנפש במרכז הארץ הסביר לי את העובדה שחלק גדול מאוד מאותם שחלו בדכאון מתלוננים גם על הטיפול לו הם זוכים. "תחשוב", הוא אמר לי, "שכשישנת מישהו הניח מול עיניך משקפיים אפלים, ואת כל העולם אתה רואה דרך הפילטר העכור הזה, אז אם אתה חרא, וכולם חרא, החיים חרא, העבודה חרא והמשפחה חרא, אז הרופא לא חרא?" מסתמן שהדרך היחידה להבין מתאבד באמת, היא להסכים איתו, להגיע למצב שגם אתה מבין למה האופציה היחידה שלו היא להתאבד. את זה אומר פרופ' ישראל אור-בך מאוניברסיטת בר-אילן, בספרו המכאיב והחשוב "כאב עד כלות". בספר הוא פונה אל המטפלים ומורה להם לחוש אמפתיה, לא רק אל המטופל שלהם, אלא גם לרצון האובדני שלו. אני חושב שגם גתה הבין את זה. בסיפור כאמור, ורתר שאל מבעלה של אהובתו שני אקדחים, אקדחי המאה ה18 היו אקדחים נטעני לוע, שמכילים כדור אחד בכל פעם. ורתר יורה בראשו, כמובן, באקדח אחד. אם כן, מדוע בחר גתה לתת בידי ורתר שני אקדחים? זוכרים את שמשון?אחרי שהפלישתים מעוורים אותו, וכובלים אותו לעמודי האבן של מקדש דגון, שערו קצוץ והוא חסר אונים וכואב,עומד בסיטואציה איומה ללא מוצא, ממש כמו בתיאוריו של חברי האובדני. שמשון פונה אל האלוהים בתחינה "חזקני נא אך הפעם הזה, ואנקום נקמת עיני האחת מאת פלישתים" וממוטט את גג המקדש על עצמו והפלישתים. שמשון ביקש לנקום רק את עינו האחת, ולפי המדרשים הותיר לנו את מורשת נקמת עינו השניה כמורשת. ובחזרה לגתה, גם הוא עושה שימוש רק באקדח אחד, ומשאיר לשלל הכואבים את האקדח השני, טעון ומוכן, על שולחננו. האקדח טעון, הסכנה קיימת והנפש פגיעה. אבל גתה לא השתמש באקדח, הוא כתב. חשבו כמה ענייה הייתה התרבות המערבית ללא גתה וכתביו. חשבו, כמה עולמות היו נבראים אם כל כואב במקום לירות היה כותב.