"מי יישאר? מה יישאר?"

אברהם סוצקבר

 

בשקט,בלי ששמנו לב, הלך לעולמו אחד מגדולי המשוררים שפעלו אי-פעם בארץ.

אי אפשר להתווכח עם אדם שעבר טראומה קשה, ולשאול מדוע הוא הפך את זכרה למרכז חיו. אין זה אלא טבעי שאדם שחווה דבר חריג, יוצא מגדר הרגיל ואיום כשואת אירופה, יהפוך לשופר מזהיר, או שופר מתעד, או שופר בוכה, על אשר עבר.

 

אבל ישנם מקרים בהם דעת הציבור מתייקת אדם כ"יוצא שואה" והופכת אותו לשופר בעל כרחו,  גם אם בועריםבו דברים אחרים.

 

מעטים המקרים, בהם אדם נצול שואה ממותג בחברה הישראלית במנותק מהקשרו ההיסטורי אישי. כך במקרה של הרב ישראל מאיר לאו יבדל"א וטומי לפיד ע"ה, שני נצולי שואה שמעולם לא הסתירו את ההיסטוריה האישית והחוויה שלהם מאותה תקופה, ובכל זאת, כל אחד זכה למקום של כבוד בתודעה הישראלית, כאיש מקצוע ולאו דווקא כ"הניצול שואה ההוא".

אבל ישנם כאלו שלא שפר עליהם מזלם. לפני חודש נפטר משורר דגול בשם אברהם סוצקבר, משורר יליד וילנה שעבר בעצמו חלק ממוראות השואה. כביכול, אין לו סיכוי. יליד וילנה, משורר שכותב יידיש והיה פרטיזן? מיד הודבק עליו תו "משורר שואה" והמשכנו הלאה.

הסיכוי לישראלי שאינו חובב וחופר שירה להתקל בסוקצבר, שלא בהקשר שואתי, היה כמעט בלתי אפשרי.

אבל אברהם סוצקבר לא היה משורר שואה, הוא היה משורר, נקודה. ואת רוב שיריו שלא נגעו לשואה כתב בארץ , בה ישב ב 63 השנים האחרונות, עד לפטירתו בינואר האחרון, בגיל 97. 

 

נכון שסוצקבר  כתב גם על השואה, אך גם כשכתב עליה, חשוב היה לו להראות שהוא לא זה שכותב, לא ממנו יוצאות המילים, אלא ממעין גוף זר שכותב דרכו, כמו שציין בשירה הארוכה אודה ליונה:

 

כְּדֵי לִקְרֹא אֶת כְּתַב יָדָהּ לֹא דַּי לָדַעַת יִידִישׁ.

אֲנִי לוֹמֵד אֶת לְשׁוֹנָהּ, יָחִיד בַּלַּיְלָה בִּשְׁבִילֶיהָ,

תּוֹעֶה בְּעוֹלָמָהּ, נוֹפֵל עַל אֶבֶן וְדַרְדָר.

וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ עִם שַׁחַר בֵּין עַגְבָנִיּוֹת.

 

שַׁיֶּכֶת לִי הַזְּרוֹעַ הַכְּרוּתָה, אֲשֶׁר אוּלַי

לִטְּפָה אִשָּׁה צְעִירָה כְּשֶׁבַּעְלָהּ נִכְרַת.

כִּי מְצָאתִיהָ כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אִבֵּד אוֹתָהּ

בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת, סֶפְּטֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְאַחַת.

(תרגם: בנימין הרשב)

 

כמה משיריו של סוצקבר, שהיה קומוניסט אדוק, הגיעו למוסקבה, ונקראו על השולחנות הנכונים. והמשורר, שלחם ביערות בחברת פרטיזנים, לאחר שנמלט עם אשתו מהגטו,נשלף בעזרת מטוס זעיר, מהיער, לעיר הבירה.

לאחר המלחמה, העיד סוצקבר במשפטי נירנברג ואחר, חזר לעירו וילנה. בוילנה חשף  את אוצרות המסמכים וכתבי היד היהודיים שהחביא בשבתו בגטו. אבל וילנה של אחרי המלחמה, ללא יהודיה וללא הרוח לא דיברה אל סוצקבר, והוא עלה ארצה והתיישב בתל-אביב.

 

ההחלטה לעלות ארצה נראית תמוהה עבור משורר יידי, בעיקר כשבאותן שנים מתחוללת מלחמת שפות של ממש, והעברית הצעירה משליטה שלטון בלי מצרים על פני היידיש הקשישה ממנה. אם משורר יידיש רוצה חהתקיים, עליו לפנות לניו-יורק, בה עומד נדהם ריכוז המשוררים והסופרים היידי, ומחפש קולות פנימיים למה שקרה לציבור קוראיהם הנעלם בשנות החורבן. אבל סוצקבר מגיע לארץ, ולכבודו מוקם, יומיים אחרי הכרזת המדינה העברית, רבעון לספרות יידיש בשם "די גאלדענע קייט", שרשרת הזהב. היכולת הזו לצאת מנצח ממקומות מסוכנים כנראה ליוותה את סוצקבר, שעוד בגטו הועמד מול כיתת יורים נאצית, שירתה מעל ראשו, נשלף ממחנה הפרטיזנים על ידי מטוס מיוחד, וקיבל לידיו וערך, במשך כ50(!) שנים ברציפות, רבעון יידי, בארץ שכמעט והוציאה את היידיש מחוץ לחוק.

 

ב2005 עשתה הספרות העברית לנו ג'סטה עצומה, "כינוס דומיות",אנתולוגיה של תרגום שירתו של סוצקבר יצאה לאור בעם עובד. כי גם לנומגיע מעט סוצקבר לנשמה.

בינואר האחרון, בגיל 97, הלך לעולמו אברהם סוצקעווער, כך נכתב שמו ביידיש.